שפת הקודש הפראית

המילים ״בסוד החשמל״, שהעניקו לספר ביכוריה של נעמי חשמונאי את שמו, הן חלק משיר ספוקן־וורד שהתפרסם בשם ״אישה עם כיסוי ראש״: ״כֵּן, אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ מְלֵאָה בִּתְשׁוּקָה/ לְאִישׁ/ לְיֶלֶד/ לֶאֱ־לֹהִים/ אִשָּׁהּ כָּזוֹ מְנַשֶּׁקֶת -/ מְזוּזוֹת/ סִפְרֵי תּוֹרָה/ בִּרְכּוֹנִים שֶׁנָּפְלוּ מִשֻּׁלְחַן/ אִשָּׁהּ עִם כִּסּוּי רֹאשׁ לֹא מַדְלִיקָה, אוֹר בְּשַׁבָּת/ עוֹלָה הִיא בְּסוֹד הַחַשְׁמַל…".

הקטע הזה נמצא בסוף הספר, בנפרד משאר השירים. הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, בהיותו ששת ימי חול לעומת לשון הקודש והשבת הפראית של חשמונאי. אבל כשיר מפתח הוא מלמד משהו על נושאי שירתה: שברי העולם הדתי והתפר בין אמונה לחילון, התרסה, תשוקה ויצריות לשונית יוצאת מגדר הרגיל.

חשמונאי היא מוזיקאית, והעבודה עם צלילים לא זרה לה. גם כמשוררת נקראים שיריה כמופעים הנדרשים להיקרא בקול. מתוך היקום המילולי הפרטי שלה, חשמונאי מעצבת לעצמה שפה ומעניקה שמות לכל החי. וכך, מלבד שמות של נפשות קרובות כבני משפחה, היא מעניקה כינויים לאהוביה ושנואיה. בכך היא מביעה עוצמות של זעם אך גם חוקקת את נוכחותם מחדש כסמלים וכנקודות כובד. קשה להתחקות אחר השירה בהקשריה הביוגרפיים, משום שזרם השפה חזק מהסיפור, אך כמו קורנליה של יונה וולך או גבירתנו של נורית זרחי, הדמויות שהיא מתארת מקבלות חיים משל עצמן בהיותן חלק מהמיתוס שלה.

חשמונאי היא חלק מזרם הולך ומתהווה של משוררות שהשפה שלהן כישופית באופייה, כמו יונה וולך, נורית זרחי וחדווה הרכבי. אלא שאצל חשמונאי לשון הקודש היא חלק משפת הדיבור והתהום, ומשום כך שפתה מקבלת עושר וצליליות לשונית ייחודיים. לפעמים אין לבאר את שנאמר אלא דרך לשון השיר, בהיותה מרחב משל עצמו.

חשמונאי לא מפחדת – כמו שם ספרה – לגעת בחשמל, באהבה והתמסרות איומה או בזעם ובדידות נוראים. בשיר יפהפה, המזכיר במשהו בחזרותיו את מתכונת הפיוט העתיקה, היא מתארת כמה חזקה תחושת השייכות אחרי רגע קצר של אהבה: "אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי/ שֶׁל מִישֶׁהוּ/ וְאֵיזֶה דָּבָר לִהְיוֹת/ שֶׁל מִישֶׁהוּ/ לְהִשָּׁטֵף בַּנָּהָר/ שֶׁל מִישֶׁהוּ/ בְּרַעֲיוֹנוֹ הַכַּבִּיר/ שֶׁל מִישֶׁהוּ…". זהו רגע יחיד של חסד בחיים שלומדים את שפתם בחניכה הנוראה של בדידות וסוד החשמל, בשפה פראית של יוצרת ומשוררת שעוד תתפוס את מקומה בשירה העברית.

שִׁיר לְעִמָּנוּאֵל שֶׁעָמַד עַל אֱ־לֹהִים לְהַשְׁאִיל אוֹרוֹת רַבִּים/ אֲבָל הָאֵ־ל בִּקֵּשׁ דָּבָר אַחֵר:/ לְהוֹצִיא מַמְלָכוֹת מִתֹּפֶת,/ לְחַלֵּץ שָׁמַיִם מִבּוֹר/ כָּל אֹפֶל צוֹנֵחַ,/ כָּל שִׁיר/ בּוֹ נִיצוֹץ/ שֶׁנּוֹפֵל/ מַלְאָכִי,// עִמָּנוּאֵל הַטּוֹב, מַלְאָכִי/ עִמָּנוּאֵל נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים/ הִנֵּה עֵינַיִם מִתְקוֹטֵט/ לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ בִּבְנֵי אָדָם

בסוד החשמל

נעמי חשמונאי

פרדס, 69 עמ׳