מאז 2007 חמאס משקיע את הונו בתקשורת כחלק מהמאבק על התודעה וגיוס פעילים בזירה המקומית והבינלאומית. מדובר בהשקעה שתוצאותיה באו לידי ביטוי בהפגנות תמיכה בסדר גודל שלא נראה קודם לכן. המון צעיר, שאמנם למד על מלחמת העולם השנייה והשואה בבית-הספר, יצא לתמוך בגלוי ברצח עם והתעלם מפשעים כמו חטיפת ילדים ואונס נשים.
כיצד מצליח חמאס לגרוף תמיכה כזאת על אף סרטוני הזוועות שהפיץ? למה ההשוואה בין חמאס לנאצים צריכה להיעשות בצורה עניינית יותר או לא להיעשות בכלל? ולמה הסיסמאות במלחמת התודעה הנוכחית צריכות להשתנות?
נקודות השוואה בין ה-7 באוקטובר לשואה לא חסרות; החל מביצוע מעשי שטנה דווקא בימים המקודשים ליהודים ועד לאופי המעשים עצמם. הבתים שהפכו למשרפות, מאות הנעליים שנאספו, ערמות הגופות, כל אלו עוררו את זיכרון השואה. גם תיעוד המעשים עצמם; החיילים הגרמנים צילמו תמונות משפילות של יהודים ורציחות המוניות במזרח אירופה, ושלחו את התמונות הביתה למשפחותיהם. המזכרות המפלצתיות היו חלק בלתי נפרד מתחושת ההישג.
אך יש גם הבדלים חשובים שצריך לקחת בחשבון במלחמה הנוכחית על התודעה; הנאצים ידעו שהם מבצעים פשעים וניסו להסתיר את זה מהעולם. וכשבעלות הברית חשפו בפניהם את הפשעים, היה קשה להם להתבונן במה שהם עצמם ביצעו. חמאס, לעומת זאת, לא מחשיב את הפעולות שהוא מבצע כפשע וכך הוא גם מתקשר אותם. הבסיס לכך ניטע עוד בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים מתפוצצים סוקרו בתקשורת העולמית כחלק מהתנגדות לגיטימית ולא כטרור.
כדי להבין עד כמה זה מושרש, צריך להיזכר בניסוי שעשה יוצר סרטים אמריקני באוניברסיטת ברקלי בארה״ב ב-2014, כשבחן את תגובות הסטודנטים להנפת דגל של ארגון הטרור דאעש לעומת דגל ישראל – גם אז הפסדנו מול עורפי הראשים. לכן אין לחמאס בעיה לפרסם בזמן אמת את הפשעים שלו בפלטפורמות כמו טלגרם או TikTok, ישירות להמונים, ועדיין לצבור תמיכה. חמאס ידע זאת והכין את הקרקע בזירה התקשורתית הרבה קודם לכן.
הישגי האויב, כתב ד״ר גבי סיבוני במאמרו "מלחמת התודעה הראשונה", אינם צריכים להימדד רק בהיבטים קינטיים. במלחמה א-סימטרית, ההשפעה על התודעה לעיתים היא המטרה המרכזית. חמאס ידע שפעולת התגמול של צה״ל תהיה הרסנית והוא היה מוכן להקריב את כל מה שהוא בנה – כולל את הפלסטינים ואת מזוודות הכסף של קטאר שישראל העבירה לו במשך שנים – מתוך ביטחון בניצחון התודעתי.
אם נשווה את זה לנאצים, בסוף מלחמת העולם השנייה האליטה הנאצית לא שאפה להקריב עצמה עבור האידאולוגיה והניסיונות ליצור הסכמים עם בעלות הברית, להזיז או לחסל את היטלר גברו. כלומר, הפנאטיות הרצחנית של חמאס לא עוצרת גם במחיר של הרס עצמי.
אז נכון שיש נקודות השוואה ויש גם הבדלים בין הנאצים לחמאס, אך כדי להעלות את התמיכה או כאלמנט הסברתי מהצד שלנו – כל אלו אינם רלוונטיים במאבק על התודעה אם לא מתעלים את המסר כמו שצריך. סיסמאות כמו ״לעולם לא זה עכשיו״, הן כמשקפיים שאינן מתאימות לקצרי ראייה, וגם פוגעות במידה מסוימת במאבק ארוך השנים ברלטיביזציה של השואה, במיוחד בהקשר הפלסטיני.
ישראל צריכה, אחרי ניסיונות הרפורמה המשפטית, לאושש, ואז להתחיל לתעל טוב יותר את המוניטין שלה כמעצמה דמוקרטית-ליברלית ליצירת הזדהות, ולא לנהל מאבק תודעתי מול ארגון טרור על הדימוי שלה. גם ככה היא לא יכולה להרשות לעצמה להיתפס כחלשה במזרח התיכון. על מנת להעמיק את הקשר והתמיכה של המדינות בישראל גם ביעדים הבאים שנרצה להשיג, צריך תמהיל מתוחכם יותר ויציב של אמצעים ודימויים. כזה שיכול לתת מענה מול קבוצות שונות באוכלוסיות ולא הסברה בנוסח ״פופ-אפ".
