לזאב ז'בוטינסקי היה מגוון נדיר של כישרונות: הוא היה מנהיג ציוני, סופר ומשורר, חוזה ונואם. הוא ריתק את קהלו במשך שעות אפילו כשנאם על נושאים אזוטריים, למשל: על ההגייה המרושלת של השוואים בעברית הארץ־ישראלית. ב־1938 נשא בדרום־אפריקה נאום נרגש בעברית בסוגיה הזו, ואחת הנוכחות, פוזי שראגר, התרגשה כל כך עד שצעקה בהתלהבות: "shame!" – בושה! – למרות שלא הבינה אף מילה בעברית, ולא היה לה מושג על מה מדובר. "ראיתי כמה הוא נסער", הסבירה אחר כך, "וליבי יצא אליו".
לפני מאה שנים בדיוק, ב־4 בנובמבר 1923, פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו החשוב ביותר: "על קיר הברזל". במאמר זה ניתח ז'בוטינסקי בהיגיון נוקב את היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, והראה שאין שום סיכוי לקדם את הציונות רק בדרכי שלום ופייסנות. כל עוד תהיה להם ברירה, הערבים בשום אופן לא יניחו ליהודים להיות בעלי הבית בארץ ישראל. אם כך, רק דרך אחת פתוחה בפני התנועה הציונית: לדאוג שלא תהיה להם ברירה.
אלו משפטי הסיום של המאמר המבריק הזה, שהתפוצץ כברק בשמי הציונות: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו… עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא 'לעולם לא'… הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה". מאה שנים עברו, וזהו עדיין הניתוח המדיני המדויק ביותר של מצבנו. כפי שאמר יצחק שמיר: היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים, והים אותו הים.
מקובל לומר שאפילו יריבו הגדול של ז'בוטינסקי, דוד בן־גוריון, הושפע מאוד מתפיסת "קיר הברזל". אחרי "הסכם לונדון" שנחתם ב־1934 בין ז'בוטינסקי לבן־גוריון, זעם בגין הצעיר ואמר לז'בוטינסקי: "אולי שכח אדוני שבן־גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זיכרוננו טוב יותר". ז'בוטינסקי השיב לו: "לעולם לא אשכח שאנשים כמו בן־גוריון לבשו את מדי הגדודים העבריים, נלחמו יחד איתי, ואני בטוח שאם הציונות תדרוש זאת הם יילחמו שוב". בפועל, בן־גוריון עשה הרבה יותר מאשר להילחם: הוא הוביל את אסטרטגיית העצמאות והלוחמה של עם שלם, ועשה זאת ברוח "קיר הברזל".
הניסיון הצבאי של בן־גוריון וז'בוטינסקי היה דל, ובכל זאת שניהם הבינו את שאלות העומק של הפעלת הצבא הרבה יותר מאשר המצביאים המקצוענים. חיילים מקצועיים יודעים להילחם, לא לנסח תובנות אסטרטגיות. יותר מפעם אחת שמעתי לתדהמתי איש צבא בכיר המצהיר עם פרישתו שהוא מתכונן "לגבש בחודשים הקרובים תפיסת עולם מדינית־ביטחונית" – שעד עכשיו כנראה לא טרח לגבש.
להבדיל מז'בוטינסקי, בן־גוריון גם קיבל את ההגה לידיו, ולא הסתפק בניסוח עמדות מופשטות. ב־1947 עזב את כל עיסוקיו האחרים, ופנה ל"סמינר" של כמה חודשים בענייני ביטחון. הוא עבר ממפקד למפקד, מִשוּחה לשוחה, שאל על הנשק, על התחבורה ועל הטקטיקה, ורשם את כל הפרטים ביומנו. אחרי כמה חודשים הגיע למסקנה שיש פער עצום בין הדימוי המחמיא של ה"הגנה" לבין היכולות האמיתיות שלה. למרות מחאות נזעמות, החל לקדם לתפקידים בכירים דווקא את יוצאי הצבא הבריטי, שהיו מקצועיים יותר. אך את מדיניות הביטחון תמיד ניווט הוא, המנהיג בעל החזון. והאסטרטגיה הביטחונית שלו דמתה מאוד לגישה שניסח יריבו ז'בוטינסקי.
מנהיגי ישראל ומצביאיה שכחו לימים את לקחי קיר הברזל: הם כמהו להסכמים, אותתו על ויתורים, הפגינו חולשה מתמשכת, התאפקו לנוכח התקפות טילים והשלימו עם קיומם של ארגוני טרור. אפשר לקוות שהיום, אחרי טבח שמיני עצרת, איש לא מעלה על דעתו לפעור שוב סדקים בקיר הברזל בחזית הדרומית. כולם מבינים שאת חמאס צריך להשמיד. אך איך יתמודדו מנהיגינו מול החיזבאללה? האם בחזית הצפונית יוסיפו לבטוח במקסמי השווא של השקט הזמני, האיפוק הוותרני וההרתעה המדומיינת?
בהיעדרם של מנהיגים בשיעור הקומה של בן־גוריון וז'בוטינסקי, האחריות עוברת אלינו, האזרחים. עלינו למחוק מהמילון, פשוטו כמשמעו, את המושג העלוב "מורתע", ולהחליף אותו ב"מובס". לכל מי שיעז לומר על אויב שהוא "מורתע" צריך להזכיר באיזה ביטחון עצמי נקטו במילה הזו לגבי חמאס, ממש עד לרגע הטבח. למען חיי ילדינו, לא נניח שוב לאיש לסדוק את קיר הברזל.
