יהונתן חג'בי, נער לפני גיוס, נרצח במושב יכיני ליד שדרות. הלווייתו מתעכבת עקב הנסיבות המחרידות של הקטל ההמוני בדרום. אביו השכול, סגן אלוף ניר חג'בי, מג"ד ביחידה המופקדת על אבטחת צירי התנועה בארץ במקרה של מלחמה, החליט להתגייס בינתיים. "ממילא אי אפשר לקבור אותו עכשיו, אז באתי לפקד על גדוד המילואים שלי", הוא הסביר לח"כ מתן כהנא ואפילו עשה איתו סלפי כדי להעביר מסר חיוני ביותר לציבור: כשהאויב בשער, קודם כל ממגרים אותו, אחר כך מתאבלים.
כמובן, אחר כך גם חוקרים ביסודיות מה קרה, שולחים הביתה את מי שצריך לשלוח, ובעיקר מפנימים לקחים; לא עכשיו, כי – סליחה על הקלישאה – אין לנו צה"ל אחר. בינתיים גם אין ממשלה אחרת. צריך לצרף אליה מיד את נציגי האופוזיציה הציונית, ולפקוד עליה רק בהמשך את עוונותיה.
בבוא הזמן יהיה צורך לעסוק גם בבעלי העוון האחרים, עוון רב-דורי. חיטוט עכשווי נמרץ של עם ישראל ועיתונאיו באירועי שמחת תורה הוא פרס ענק לנאציזם החמאסי. גם קינה פומבית מרה על גורל החטופים והנעדרים לא תועיל כרגע, אפילו לא לחטופים עצמם. היא רק תאדיר את השימוש בהם כבנכס אסטרטגי על ידי האויב.
היתרון הגדול שלנו עליו הוא הניסיון העצום. בתחום הפוסט טראומטי אין לנו מתחרים. המחדל שלשום אומנם חמור יותר מזה של 73', זה כבר די ברור, אבל ההיסטוריה שלנו התחילה הרבה קודם. בשעה קשה זו מותר לנו להישען עליה. בסוף לא היה אסון לאומי שלא נחלצנו ממנו, החל מחורבן הבית הראשון והשני, דרך גירוש ספרד והשואה, וכלה במלחמת יום הכיפורים ובאינתיפאדות. עברנו את פרעה, סליחה על עוד קלישאה, נעבור גם את זה.
ויש לנו עוד יתרון מובהק על האויב: אין לנו ברירה. לערבים יש עשרות מדינות, לנו רק אחת. אופציית הכניעה אינה עומדת על הפרק, ודאי לא אופציית המילוט. כבר ניסינו את אירופה וראינו מה קרה. חשבנו שאולי אפשר באמריקה, והתבוללנו בה באחוזים מבהילים. בעתיד הקרוב גם לא נוכל למצוא מקלט בתימן או בצפון אפריקה. ארץ ישראל הקטנה, בין הירדן לים, היא המקום היחיד שבו נוכל לקיים ריבונות וגם לאבטח אותה.
כן, לאבטח אותה. אויבינו צוהלים עכשיו, אבל המאזן הכולל של יחסי הכוחות בינינו לבינם נוטה לטובתנו בכמה וכמה סדרי גודל. לא אלמן ישראל ולא חסר אונים, צה"ל, אשר הוקם בשעות הכי קשות לישראל, ודאי קשות יותר מאלו שאנחנו חווים עכשיו, מסוגל להתעשת מהמכה האיומה שלשום. הציבור הרחב מסוגל. הוא רק צריך לדעת לערוך כעת אבחנה אכזרית בין הרגש לשכל, כמו אבא של יהונתן, ולהתרכז בעיקר: ניצחון.
בספר שמואל א' מופיע תיאור של אסון צבאי שהתרחש בצפון הנגב, לא הרחק מזירת האסון כעת ולא בלי קווי דמיון אחרים: "ויבוא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנותיהם נשבו. ויישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כוח לבכות. ושתי נשי דוד נשבו, אחינִעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי. וַתֵּ֨צֶר לדוד מאוד כי אמרו העם לְסָקְלוֹ, כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו ויתחזק דוד ב-ה' א-לוהיו".
והסוף: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש-נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו".
