תמונות מספרות מלחמה יותר מאלף מילים. הפנים הזועקות של הילדים הוייטנאמיים הנמלטים מהאש, בתמונת ״ילדת הנפלם״, נשארו חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של העולם המערבי כסמל בלתי נסבל ל״אימת המלחמה״ (זו גם הייתה הכותרת המקורית של התמונה). תמונתו המצמררת של ה"איש הנופל", אחד ממאות שקפצו למותם ממגדלי התאומים, שזהותו לא ידועה עד הים, ספגה בזמן אמת לא מעט ביקורת. אך עם הזמן הפכה לתמונה אייקונית הצועקת לעולם את זעקתם האחרונה של המוני הקורבנות. תמונות אלו סיפרו את סבלן של אוכלוסיות אזרחיות וחפים מפשע ללא צורך במילים.
עולים רבים אחרים, כמוני, עוסקים באופן יום יומי ב״הסברה״ מול מדינות המקור שלהם. "הסברה" במובן הפשוט ביותר: העברת מידע לקרובים שנמצאים עדיין שם – החברים והקולגות היהודים והלא יהודיים, וגם הקהילות היהודיות. לא ברור לנו, פשוט לא ברור, מדוע פני הילדים החטופים לא עשו עדיין סיבוב בעולם. ובתור התחלה, למה תמונות אלו, בגרסתן הלא-מטושטשת, עוד לא מצאו את דרכן לעמודים הראשיים של כל העיתונים ואתרי החדשות הישראלים. קל לנו להאשים את העיתונות העולמית באנטישמיות והתעלמות מן העובדות. אבל אם עיתוני ישראל מחביאים ומטשטשים את הזוועה – מה נגיד על עיתוני העולם?
* * *
בהיעדר מדיניות הסברה בישראל, אנחנו רגילים לחוות את פערי המידע בזמני מלחמות, בין מה שאנו חווים כאן למה שאנחנו קוראים בתקשורת של מדינות המקור שלנו. הפערים הללו קיימים תמיד. למרבה הצער גם אלו שנטייתם הטבעית היא להתייצב לצד ישראל – הקהילות היהודית –חסרה התמונה המלאה. גם למקומיים רבים, לא יהודים, (שבניגוד למה שחושבים אינם שונאי ישראל) אין את המידע הדרוש כדי להגן על עמדת ישראל כפי שהיו רוצים לעשות.
* * *
במלחמה הנוכחית, נראה שהפער עמוק במיוחד והפספוס חמור מתמיד. בעיתונות הצרפתית לא מדברים על החטופים. הצרפתי הממוצע כלל איננו יודע שנחטפו נשים וילדים לתוך הרצועה.
הפספוס עצום במיוחד מפני שהפעם (ואולי בשונה מפעמים קודמות) יש בתקשורת הצרפתית זעזוע ממשי מהמתקפה של חמאס, גינויים חריפים, ואולי גם נפילת אסימון מסויימת. הפעם קשה יותר להאשים את "השתקת" נושא החטופים רק בעמדות אנטי-ישראליות.
לא חסרות לנו תמונות שמספרות את המלחמה הזו. הרשתות החברתיות מלאות: האם המפוחדת המחזיקה בין זרועותיה שני תינוקות כאשר היא מובלת לרצועה, או תמונתה של האישה המבוגרת שאולצה על ידי המחבלים לסמן את האות ״וי״ כאשר היא מחזיקה בקלשניקוב. הסרטון הנורא של הילד בן ה4 העומד במעגל של ילדים עזתים המקללים אותו. אלו רק דוגמאות בודדות של תמונות שהיו יכולות וצריכות להיות בכל עיתוני העולם. ובדרך לשם: בכל העיתונות שלנו. מדובר אמנם בתמונת קשות אשר יש לחשוש שהן תפגענה ברגישות הציבור או בכבוד הקורבנות. אז מדוע? למה התקשורת הישראלית איננה נותנת דוגמה ומעלה את פני החטופים לעמודים ראשונים ובכך לסדר היום העולמי?
* * *
הצנזורה העצמית הזו, שאולי נובעת מהצורך לשמור על מורל הציבור, איננה במקומה. היא מסכנת אותנו במחדל הסברתי קשה. דווקא עכשיו, ברגע החמקמק שבו חלק גדול מאומות המערב עומד לצדינו, התמונות הללו יכולות וצריכות להפוך לסמל העולמי של ה9.11 המזרח-תיכוני שלנו. הן חייבות לחרוט את הרגע הנורא הזה בזיכרון הקולקטיבי של העולם המערבי כולו. אבל אנחנו אלו שצריכים להוביל את זה. בעיקר בשביל החטופים והסיכוי להחזירם, אך גם בשביל אותן הקהילות והמקומיים שהיו כואבים את כאבינו ופועלים עמנו, אילו רק היו רואים את הפנים המיוסרות חסרות הישע, ללא מילים.
