הסגנון תמיד מכבד, וההודעה תמיד נפתחת בנימה מתנצלת, אבל ההמשך חד־משמעי ולא מרוצה. תוכן ההודעה נוגע לכמות הממתקים הבלתי פרופורציונלית שחולקה לילדים במהלך ההקפות, כשהתחקות אחר מקורה של כל סוכריה כמעט הובילה אל רזיאל.
הן כמובן לא העזו מעולם להפנות כלפיו את ההאשמה, אלא עברו רק דרכי. ביקשו שאמצא את הדרך לומר לו שהן לא שבעות רצון.
במשך שנים התפאר היישוב בכך שאצלו מחלקים תמרים ושקדים לילדים כתחליף לסוכריות וחמצמצים. משפחות רבות כאן מתהדרות בהנבטת כל צומח ובשתיית חלב עיזים היישר מהעטין
אפשר להבין אותן. במשך שנים רבות התפאר היישוב שכאן מחלקים תמרים ושקדים לילדים, תחליף לסוכריות ולחמצמצים. משפחות רבות כאן מתהדרות בהנבטת כל צומח ובשתיית חלב עיזים היישר מהעטין. זה לא ממש מקום שיודע איך להכיל אדם מבוגר שהתפריט שלו כולל בעיקר שתייה מתוקה, שוקולדים ושלל סוכריות. הדבר היחיד הדומה לפרי שנכנס לפיו היה סוכריית בננה חמצמצה.
כזה היה רזיאל. כמו ילד קטן הוא נדלק לקול רשרוש עטיפת סוכריה ולא היה מסוגל לתפקד עד שהיא תהיה בדרך לפיו. הוא התענג מדי יום על ממתק כזה או אחר, כאילו זו ארוחתו האחרונה.
לפעמים אני תוהה אם מלאך המוות לא טעה כשלקח אותו בפיגוע ירי. לפי כל היגיון וצדק, מנת יתר של ממתקים הייתה בהחלט סיבה סבירה ומתקבלת יותר על הדעת למותו בטרם עת. אבל לא בחשבונות שמיים עסקינן.
שיישארו דלוקים
את הודעות הנזיפה ההן, שהתפתחו לרוב לדיון קולני בוואטסאפ היישובי עם טיעונים לכאן ולכאן, כמעט תמיד לא קראתי לרזיאל. זה סתם עצבן אותו, והאמת היא שגם אותי.
כי כמעט מדי שבת ובטח ובטח בכל שמחת תורה, רזיאל הזיע כמו מאמן כדורסל בשיא העונה ונעשה צרוד עד שבקושי היה יכול ללחוש, כאילו היה מנהל קייטנה בשיא הקיץ. הכול במטרה להפעיל את הילדים, להרקיד, לשמח, להשאיר אותם "דלוקים" ומחוברים למצוות היום, מצוות השמחה בתורה.
זה כלל ריבוי הקפות, שירה במלוא גרון, שלל גימיקים בבית הכנסת וכמובן פינוקים ופרסים מתוקים, תשלום הוגן לכל ילד (ובינינו, גם לכמה מבוגרים) שעמל במלוא המרץ בשמחת התורה ביום חגה.
רזיאל הגדיל לעשות, ולא פעם לפני שמחת תורה הקפיד לברר עם הילדים אם יש ממתק חדש שמעניין אותם ואת חבריהם, והאם יש משהו ספציפי שהם רוצים שיקנה. הכול כדי שירגישו שזאת התורה שלהם.
ילדי חוות־גלעד, וגם מבוגריה, שיתפו ומשתפים פעולה עם הרעיון עד היום. אני ממשיכה היום בחלוקת הממתקים, אבל על שמחת התורה אחראים כל המתפללים.
מפה לאוצר
המאמץ האדיר הזה של רזיאל היה חלק מאסטרטגיה שלמה: חשיבה מתמשכת על דרכים מגוונות להפוך את התורה למשהו שכולם ירצו לדבוק בו, גדולים וקטנים. להפוך אותה לעניין יוקרתי ואיכותי שמשתלם לוותר עבורו על כל שאר הפיתויים הקיימים בעולם. משהו שווה מספיק, שטעמו הרוחני והגשמי ייטמע בילדים לזמן ארוך עד כמה שאפשר, וכשיתפוגג – הילדים עצמם יגיעו ביוזמתם כדי לחפש עוד מטובה של התורה.
אני יודעת, יש מי שמאמין שכבר לא מקובל ואולי אפילו מסוכן לדבר ככה לילדים היום. אני יודעת, התורה היום מיוצגת לא פעם בדמות האיש הרע האורב לילד בפינה חשוכה, ועט עליו עם טלפיים מרושעות וסוכריה לפיצוי.
לא כך היא הצטיירה ומצטיירת בדמיוני, וגם לא בדמיונו של רזיאל. ואני רוצה להאמין שגם לא בדמיונם של כל הילדים שזכו ולו במעט מהטעם המתוק שרזיאל עמל לצקת לדברי התורה שלו בכל הזדמנות שהיא.
התורה היא האוצר: כך רצה רזיאל שיראו אותה, אם נסכים לעבור את מחסום המילים, את קשיי ההבנה וההתמצאות, את המטען הרגשי הנלווה אליה בתקופה האחרונה ובכלל. היא כליל השלמות. היא כל מה שחסר לך ואפילו לא ידעת שחסר, ולכן כל האמצעים להגיע אליה כשרים. כל הדרכים לחבר את הבלון המרחף הרוחני הזה בחזרה לקרקע הן נכונות ומותרות, ואין דבר שמחבר לקרקע יותר ממאכלים טעימים וממתקים מפנקים.
אני יודעת שגם השנה תגיע הודעה במוצאי החג, ותבקש להזכיר את חשיבות בריאות השיניים של ילדי היישוב, או את חוסר יכולתם להירדם מרוב סוכר. ואני אקרא אותה, ואזכיר לעצמי וגם להם שלצד זה, בזכות המתיקות והטעם הערב מתחזקת אצל הילדים שלנו התודעה שהתורה כוללת את כל הטובות שבעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
