בית הכנסת של ילדותי לא היה מהמפוארים בעיר. הוא שכן בתוך מקלט של בית ספר עם ריח מזגנים טחוב ולא היה בו הרבה מן היופי. אבל היו בו תפילות מרגשות. והיו בו חזנים שידעו את מלאכתם. והיה בו קטע. בכל שמחת תורה הייתי מחכה לרגע המופלא הזה, שבו אחי הגדול היה קורא לי לעזרת הגברים ואומר "בואי, עושים מוישה אמעס".
"מוישה אמעס", ובשמו העברי "משה אמת", הוא פזמון ייחודי לשמחת תורה ששרו רק בבתי כנסת מסוימים בבני־ברק. הוא היה מתחיל כמו מורל במחנה קיץ של בני עקיבא, בטי־נה־ניי־ניי ארוך ומתמשך, ובשיאו התפתח לרגע שבו כל הגדולים היו תופסים את הילדים הקטנים ומניפים אותם לתקרה בקריאות "מוישה אמעס ותורתו אמעס" בעגה יידישאית כבדה.
יש חוויות שיכולת להיחקק בגופך ברמה הפיזית. זו הייתה אחת מהחוויות האלה. אני עדיין זוכרת את ידיו של אחי אוחזות בי בחוזקה, וכיצד הוא מתאמץ להניף אותי גבוה מעל הילדים האחרים. לרגע יכולתי לצפות במתרחש, מאושרת מהאישור החד־שנתי להיכנס לעזרת הגברים עד גיל די מאוחר בחג שבו תמיד הייתה תחושה שנפרצו קצת הגדרות.
ככל שנקפו השנים נעשה לי יותר ויותר מאתגר עם החג. היו שנים שהחג הזה שאב אליו בעיקר דיבורים על פמיניזם. היו שנים שעברתי טיפולי פוריות וכל חלומי היה לראות את שיחיה רוקד עם התינוקת שלנו
ככל שנקפו השנים נעשה לי יותר ויותר מאתגר עם החג. היו שנים שהחג הזה שאב אליו בעיקר דיבורים על פמיניזם. היו שנים שעברתי טיפולי פוריות וכל חלומי היה לראות את שיחיה רוקד עם התינוקת שלנו על הכתפיים. ועכשיו אני בתקופה משונה שכזאת, שבה אני מגיעה לחג הזה נבוכה. הפרוטוקול הלא רשמי מחייב אותי לחדש עליו איזה רעיון נשגב, אבל אני לא מרגישה שיש לי הזכות. אינני מנאמני לימוד התורה, זו האמת. היו שנים שהייתי אחת מהם, אך אינני עוד. ובטח ובטח שאינני ממקיימי התורה הרציניים – את רוב המצוות אני די מחפפת. לכן, כשאני יושבת פה בכובע של כותבת טורים כנועה תחת אילוצי לוח השנה, אני מרגישה נבוכה ולא ראויה לדיון הזה. מי אני שאדבר על חשיבותה של תורה שרוב הזמן אני לא מתאמצת לקיים? זה יותר מצביעות, זה פשוט לשקר את הקהל שלי.
מתוך התחושה הזו ובניסיון לפצח אותה נזכרתי במעשייה ששמעתי פעם (בתקופה שבה עוד נהניתי לשמוע מעשיות) על שמחת תורה באיזו עיירה יהודית מרוחקת. כאשר ראש בית הדין הבחין באחד הסנדלרים רוקד ומפזז בכל כוחו מול ספר התורה, ניגש אליו ואמר לו – "אנחנו אלה שלומדים ואתה שמח?". ענה לו הסנדלר – "וביום הכיפורים, כשאני עומד ומתוודה על חטא שחטאתי לפניך בכפת שוחד, אני אומר את זה משום שחטאתי בכפת שוחד? אם אני שותף לחטאי הדיינים, אני גם יכול להיות שותף ללימוד התורה שלהם".
מה קושר אותי לעולם התורה שממנו הגעתי? מה מותיר אותי עם תחושת שייכות אליו למרות שמעשית כבר אינני חלק ממנו? את התשובה קיבלתי ממקור לא צפוי כאשר צפיתי בסדרה "לחיות עד מאה". העיתונאי והסופר דן ביוטנר מתחקה אחר חמישה מקומות בעולם שתוחלת החיים של תושביהם היא הגבוהה ביותר, מתוך שאיפה לאתר את דרכי החיים שמניבות אריכות ימים טובה. הוא מגיע לאי יפני, לאזור הרי סרדיניה, לכפר יווני קטן ואפילו לשכונה אורבנית בקליפורניה. הוא פוגש במקומות האלה בני מאה שנראים כמו בני שמונים – חזקים ובריאים ושמחים – והוא אכן מזהה שם כמה מרכיבים משותפים: כולם אוחזים בתרבות שמקפידה על תזונה טבעית ומאוזנת. בכולם מתקיימת פעילות גופנית יומיומית שנובעת מתוך התרבות או המבנה של המקום – למשל טופוגרפיה שכוללת רחובות תלולים שהישישים צועדים בהם יום־יום, או תרבות שמעודדת טיפוח גינות ביתיות גם בגיל מבוגר. באופן מפתיע, ביוטנר גם לא מהסס לנקוב במרכיב משותף נוסף שהוא מזהה – העובדה שבכל המקומות הוא מצא קהילתיות שנסובה סביב פולחן דתי מסוים, יהיו אלה נוצרים שומרי שבת, מאמינים או סתם עובדי אלילים.
הצפייה בסדרה הזאת גרמה לי להבין משהו על הבחירה הטבעית שלי להמשיך לחיות בסביבה של שומרי מצוות. כשאני משתייכת לקהילה שיש בה טקסים דתיים, הטקסים האלו שומרים עליי בתוך קונטקסט חברתי מסוים גם אם אני לא לגמרי חלק ממנו. המבנה הקהילתי שהדת מאלצת בריא לי, לכן אני נשארת. אדם יכול לשמוח בשמחתה של התורה גם אם ביומיום הוא לא לומד דף אחד ממנה. כמו הסנדלר שמרגיש שותף ללימוד התורה, גם אני מרגישה שותפה למעגל השנתי ולטקסים החברתיים שהתורה מייצרת, והם אלו ששומרים עליי כבר שנים.
