תוצאות ההתפרעות המכוערת ביום כיפור דווקא הופכות אותי לאופטימי

אחרי שבועות כאלה נהוג לומר שמה שקרה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור הוא בעיקר עצוב. רגע אחרי שאומרים שזה עצוב מיד מקוננים ביאיר לפידיות על "מה קרה לנו" וממשיכים באיזה קשקוש גנרי על השסע. זה טקס של מי שפוחדים לנקוט עמדה ברורה, אז הם מסווים אותה מאחורי רגש שכולם יכולים להזדהות איתו. לכולם קל להזדהות עם "איזה עצוב". זה לא דורש דבר, רק רצון לזרום עם מה שנראה הכי נכון לאותו רגע. אז וואלה, לא היה לי "עצוב" כשראיתי את התמונות מיום הכיפורים. הזדהיתי עם האנשים שבכו בכיכר ונאלצו להתקפל בחזרה לבית הכנסת, אבל עצב היה אולי הרגש ה-37 שעלה בי. שמחה הייתה הרבה לפניו.

השופט יצחק עמית אמר לאחרונה בדיון בנוגע לחוק הסבירות ש"דמוקרטיה לא מתה במכה אחת, היא מתה בשורה של צעדים". גם שנאת יהדות ואוטו-אנטישמיות לא צומחות בבת אחת: הן גדלות לאט לאט, או כמו שהגדיר זאת יאיר גולן, "בתהליכים".

בשנה שעברה, מבעד לענני המחאה נגד תיקון מערכת המשפט, תמיד הרגשנו שמשהו אחר הסתתר מאחורי ההיסטריה. הרפורמה הייתה תירוץ, תירוץ טוב אומנם שמצדיק דיון ואפשר להתווכח עליו, אבל הוא היה רק פקק שהשתחרר, ומהבקבוק יצא משהו אפל הרבה יותר. זה התחיל בשפחות, זוכרים אותן? מיצג הלקוח מסדרת טלוויזיה בינונית והפך ללהיט המחאה: נשים עוטות על עצמן בגדי שפחות וצועדות בטורים מסודרים, מוקפות במצלמות, ואומרות "לא ניתן לכם להפוך אותנו לשפחות". זה המשיך בהייטקיסטים למיניהם שהחליטו שהדרך הכי טובה להפגין נגד רפורמה היא לזרוק שטרות כסף על חרדים. אחר כך גם הוטחו עלבונות בחרדים אקראיים ובבחורות עם כיסוי ראש באוטובוסים או ברחוב. רק אז הגענו לפיצוץ בדיזנגוף.

מחיצות שמקרבות

כל זה קרה בזמן שמערכות תקשורת ענקיות נתנו גיבוי תקשורתי בלתי מסויג לכל מחאה, אלימה ככל שתהיה, וגם כשהסתייגו מאירוע שלא הצטלם טוב הן הסבירו שהבעיה היא הדרך, לא המהות. האנשים שצרחו על מתפללים בלבן וזרקו סידורים על הרצפה לא שנאו דתיים פחות בשנה שעברה. התפילה שעיריית תל-אביב התגאתה בה ביום הכיפורים שעבר לא הפריעה להם פחות בתשפ"ג, ארגון ראש יהודי לא הטריף אותם פחות ביום כיפור הקודם. הם רק הרגישו שעכשיו יש להם לגיטימציה.

בכל פעם שנער גבעות עושה משהו אסור מיד אוהבים לדבר על רוח המפקד שירדה היישר מבן-גביר בואכה נתניהו, ונתנה אישור בכתב למעשיו. אז גם כאן, כשאלו לא נערי גבעות אלא מבוגרי מישור, צריך להזכיר שמאחורי כל הפגנה כזאת עומדים יאיר לפיד ואביגדור ליברמן ובני גנץ, שטיפחו את הנמר הזה כל עוד נסקו בסקרים. ומאחורי הנמר הזה עומדים אולפני טלוויזיה שעודדו, תדלקו ושלהבו במשך חודשים מחאה אלימה שבאה לסגור חשבון לא עם נבחרי הימין, אלא עם מי שבחר אותם, ומבין אלה הרבה יותר קל לזהות את מי שמסמנים את עצמם עם כיפה.

אני מבין למה אירועים כמו תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף מעוררים זעם רב כל כך בקרב הזמבורייה. תנו להם אלף הפגנות של הפלג הירושלמי על כביש ארבע והם יחככו ידיים בהנאה. לא בדקתי את זה, אבל אני מוכן להמר שאף חילוני לא הגיע מעולם להפגנה כזאת כדי להתקרב קצת לבית סבא. אבל את האירועים בתל-אביב אני מכיר. נהוג לכלול אותם תחת המושג "קירוב לבבות". אין דבר שמפחיד יותר את אנשי המחאה יותר מלבבות שעלולים להתקרב. אולי לכן הם צועקים עם מגאפון ממרחק של חמישה סנטימטר, כדי שהלב שלך יהיה חייב להתרחק קצת.

אבל וואלה, אני אופטימי: נראה לי שבשני המחנות יש אנשים שביום כיפור שמו מחיצה פיזית בינם ובין אנשים שקירוב לבבות מפחיד אותם. אולי בהנהגה לא רואים אותם, ובני גנץ ממשיך לכתוב ציוצים שנדמה שנכתבו בידי חוסר בינה מלאכותית, אבל יש הרבה אנשי אמצע שאני עוקב אחריהם כדי לנסות לחוש את האמצע, והם זעו באי נוחות למראה התמונות בכיפור. לפעמים שנאה היא אחד מהדברים הכי מקרבי לבבות שיש.

פני הדור כפני הקוסטה

אנחנו חיים בתקופה נפלאה שבה מועמדת לראשות עיריית תל-אביב, אורנה ברביבאי, יכולה להוציא מהפה משפט כמו "מי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני אוביל בעיר כעיר ליברלית לא יהיה כאן". זאת תקופה שבה סדרה על טייסת 201 הנפלאה שלחמה ביום כיפור יכולה להסתיים במונולוג על כמה לא טוב למות בעד ארצנו כי היא "שינתה את פניה".

אנחנו חיים בתקופה נפלאה שבה בשנה הבאה יש יותר סיכוי לקיים תפילה יהודית בפומבי בריאד מאשר בעיר העברית הראשונה. זאת תקופה שבה לא רק לירושלים יש פלג, אלא גם לתל-אביב. אנחנו חיים בתקופה נפלאה שבה מועמדים לראשות ממשלה לא מצייצים בלי אישור ממנהיגי מחאה רדיקלים. פני הדור כפני הקוסטה. זאת תקופה שבה נשיאת העליון יכולה להגיע לתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת ולשבת בעזרת נשים מפלה ומדירה.

אנחנו חיים בתקופה נפלאה שבה אנשים ששונאים בקול רם כל דבר שמריח טיפונת מיהדות כבר עשרים שנה אימצו לעצמם את הסיסמה המהפכנית "סיימנו לשתוק". זאת תקופה שבה אנשים שסופרים כל שבוע של מחאה באדיקות דתית מסרבים לספור מנהגים של אלפי שנים. זאת תקופה שבה מחנה שצועק במשך שנים לחובשי כיפה שיעזבו את יו"ש ויחזרו לגבולות ישראל הקטנה קורא לכל חובש כיפה חשוד שמעז להזדנגף לחזור לגבעות שיצא מהן.

אנחנו חיים בתקופה נפלאה, וכשהתקופה הנפלאה הזו תיגמר, אל תהיו עצובים. כמו בסיפור של דיזנגוף בכיפור, מותר גם לשמוח כשדברים "נפלאים" כאלה נגמרים. שנה טובה.