חוק הלאום העלה שוב את שאלת היחס שבין "יהודית" ל"דמוקרטית". נראה לי, שמגילת העצמאות נותנת לשאלה הזאת תשובה חד משמעית. את המדינה הקימו יהודים למען עם ישראל, שכאן "עוצבה זהותו ותרבותו". ו"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו יהודים לשוב לארץ". בסוף מגילת העצמאות נאמר שהמדינה תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, וזה לאור חזונם של נביאי ישראל. כלומר, היהודים, במדינתם – שהיא יהודית ביסודה – מקבלים על עצמם לתת שוויון זכויות לכל האזרחים (אגב, המלה "דמוקרטית" לא הוזכרה כלל). נראה לי שכל הקורא את המגילה הזאת באופן בלתי משוחד, מבין שמרכז עניינה הוא מדינה יהודית. על כן, במקום שבו תימצא התנגשות בין יהודית לדמוקרטית – בוודאי ידה של הראשונה על העליונה.
אבל צרה גדולה נפלה על ראשנו. רבים בעם ישראל, ובמיוחד ה"נאורים" שבהם, "שכחו מה זה להיות יהודי". אצל החותמים על מגילת העצמאות עוד הייתה למילה "יהודי" משמעות רוחנית כלשהי, מעומעמת, והם הזכירו את הקשר המסורתי. ברל כנצלסון, שכידוע לא שמר מצוות, התריע בקול גדול על שמחללים את תשעה באב, ועל שבמטבחי הפועלים אוכלים חמץ בפסח. אבל אצל הנאורים כיום, "יהודי" הוא בסך הכל תיאור אתני.
על כן לא ייפלא שהביטוי "מדינה יהודית" מתקבל על ידם כ"לאומנות", והם משתדלים ככל יכולתם להקטין את משמעותו. יש גם כאלה שקוראים לשינוי ההמנון, ויש אומרים, שאילו חוקקו את חוק השבות בזמננו, היה בג"ץ מבטל אותו, לבטח. הריק הרוחני של המושג "יהודי", הוא הגורם להם, לדעתי, להתעלם מהפירוש הפשוט של מגילת העצמאות.
אנחנו, המשתדלים לשמור את מורשת אבותינו, רואים את ה"יהודי" כבעל משמעות רוחנית ייחודית, ובהתאם לזה גם את המדינה היהודית. מדינות רגילות הן בעיקר מסגרת לחיים. הן דואגות לביטחון, לחינוך, לכלכלה ולבריאות, וכיוצא באלה. תוכן החיים אינו עניין למדינה, אלא עניין אישי לכל אזרח ואזרח. אבל לא כך רואה עם ישראל לדורותיו את מדינתו, שהוא חולם עליה שנות אלפיים. לפי אמונתו, מדינת ישראל אמורה להוציא אל הפועל את האידאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". מדינה המתנהלת כולה לאור האידאל הזה. "וישב שלמה על כיסא ה' למלך". מי שרואה כך את עם ישראל ואת חלום המדינה היהודית, אין בחלום שלו שום שמץ של גזענות.
כמובן, הגשמת האידאל הזה היא חזון לעתיד רחוק. לשם כך צריך עם ישראל לעבור עוד דרך ארוכה כי עם ישראל, בחלקו הגדול, רחוק היום מאוד מהאידאל הזה. הוא שקוע בעניינים אחרים לחלוטין. אבל עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.
אין אני מדבר, חלילה, על מדינת הלכה שבה שישים אחוזים של העם יכפה את התורה על המיעוט. זה לא אפשרי, וגם לא רצוי ולא נכון. אני מדבר על "וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך". מי שמאמין שאחרי אלפיים שנות גלות ופיזור ורדיפות חזרנו ובנינו את ארצנו, מה שהובטח לנו בתורה, לא יתקשה להאמין גם באפשרות הגשמת האידאל הזה, שגם הוא הובטח לנו באותה תורה.
כאמור, כל זה הוא "מזמור שיר לעתיד לבוא". אבל די בו כדי להצדיק באופן אידאולוגי את המושג מדינה יהודית. בוודאי שהוא מצדיק לכלול בו התיישבות של יהודים הפתוחה ליהודים בלבד, שבה יוכלו לכונן את הרעיון של "ממלכת כהנים" באופן חלקי. אין כאן שמץ של גזענות, אלא הכרה בערכים יהודיים שזכותנו וחובתנו להשתדל להגשים אותם.
