ספרו המפורסם של ג'יימס הילטון, באחת ממהדורותיו הרבות באנגלית, ניצב בספריית הוריי לפני עשרות שנים. הופתעתי לגלות כעת שהוחלט להוציאו לאור מחדש במהדורה עברית מעודכנת, כאילו הוא אחד מאותם ספרים קלאסיים שכל מי שמחשיב עצמו כאדם משכיל חייב לקרוא אותו, כמו "החטא ועונשו", "אנה קארנינה" או "הר הקסמים". הר הקסמים הוא אסוציאציה מתאימה במקרה הזה: מקום מרוחק ומנותק מן העולם, שכל הבא בשעריו מאבד בו את עצמו ולא יוכל עוד לעוזבו. אבל ההשוואה להר הקסמים מוגזמת בהחלט. ב"אופק אבוד" אין שמץ מן העומק, החוכמה והרב־ממדיות שמאפיינות את ספרו של תומאס מאן.
אבל ספרות היא לא רק קלאסיקות. ובעולם המערבי, ובייחוד בארצות דוברות האנגלית, "אופק אבוד" פורסם בעשרות מהדורות כספר כיס, היה לספר מצליח ביותר במהדורה מסוג זה, ואף זכה לשתי הפקות קולנועיות – האחת ב־1937, בבימויו של פרנק קפְרָה, והאחרת, ב־1973, כמחזמר מאת ברט בכרך. בעברית הוא פורסם לראשונה בשנת 1946 בשם "האופק הנעלם", בהוצאת "עופר" ובתרגומו של צבי אלנר, ומאז נעלם מן החנויות ומן התודעה. כעת, תשעים שנה לאחר שהתפרסם לראשונה וכמעט שבעים שנה לאחר מות המחבר, הספר רואה אור בתרגום חדש לעברית.
ובכן, מה יש ב"אופק אבוד"? הסיפור הוא פשוט: שלושה אנגלים מן המעמד הבינוני־גבוה, ידידים מימי בית הספר, נפגשים ב־1932 בשדה התעופה טמפלהוף בברלין. האחד הוא מזכיר שני בשגרירות הבריטית בברלין, האחר הוא סופר בשם רדרפורד, והשלישי, שהוא המסַפר, הוא רופא שמתמחה בנוירולוגיה. הספר נפתח בפרולוג שמציג את הגברים שהזכרנו וממקם אותם בזמן ובמקום: מאי 1931, אזור הרי ההימלאיה, בין אפגניסטן, סין וטיבט. בזמן ההמתנה לטיסה עולה בשיחה שמו של יוּ קונוֵוי, קונסול בריטי שנעלם לפני שנים באפגניסטן. רדרפורד מגלה לרופא שלפני שנים פגש את קונווי ושמע ממנו את סיפור היעלמותו, וגם מוסר לו כתב־יד שבו העלה על הנייר את סיפורו של קונווי. הסיפור הזה הוא העלילה המרכזית של הספר.
הסיפור המרכזי מתרחש לא הרבה אחרי מלחמת העולם הראשונה. האימפריה הבריטית שלטה עדיין באזורים שכונו אז ה"ראג'", ושכיום נחלקים בין הודו, פקיסטן ובנגלדש; אנגליה שלטה בצורה כלשהי גם באפגניסטן, שבתקופה ההיא הייתה מעין פדרציה של שבטים, עם מלך ששולט בחסדי הבריטים. בינתיים התפרקה האימפריה הבריטית באזורים אלה, הגבולות בין הטריטוריות־מדינות שבסיפור שונים מן המוכר לנו היום, ו"התושבים הלבנים", שליחי האימפריה והמיסיונים הנוצריים למרכז אסיה, שמוזכרים בתחילת העלילה המרכזית, הם כבר בגדר זיכרון אימפריאלי נשכח. מנצ'וריה – שמוזכרת בספר כטריטוריה נפרדת שבראשה שושלת המלוכה – נכבשה בתקופה המסופרת מידי הסינים על ידי יפן, אבל לפני כן ובימינו היא חלק מסין. וכמובן, בהודו המודרנית "מהרג'ות" כבד אינם שליטים אזוריים, אלא ייחוס משפחתי שנושא עימו כבוד ואולי רכוש וארמונות אחדים, אבל לא יותר מכך. גם המיסיונרים למיניהם ולארצות מוצאם כבר סולקו מסין ומטיבט. המתרגם שמר בתרגום החדש, מסיבותיו שלו, על שמותיהם הישנים של המקומות, למשל פקין שנקראת כיום בייג'ינג, ננקינג שנקראת כיום ננג'ינג ועוד.
חיי התבוננות
נחזור לסיפור המעשה. השנה היא בסביבות 1920, וארבעה נוסעים ממתינים למטוסו של המהרג'ה שיחלץ אותם מהמהומות בעיר באסקול שבאפגניסטן, ויביא אותם לפאשוואר שבפקיסטן של ימינו. הנוסעים הם גברת אחת מן המיסיון הבריטי, הנרי ברנרד האמריקאי, ושני בריטים: יוּ קונוֵוי – הקונסול של הוד מלכותו הבריטי באפגניסטן, וצ'רלס מאלינסון, סגן הקונסול.
בעיצומה של הטיסה נחטף המטוס על ידי טייס זר, אולי מאחד השבטים האפגנים המורדים, ומוטס מעל לרמה ההררית של טיבט. בעקבות נחיתת חירום נפצע הטייס, אך לפני מותו הוא מספיק לייעץ לארבעת הנוסעים לחפש מקלט במנזר שבשנגרי־לה. למזלם באה לעזרתם קבוצת אנשים נושאת אפריון ובו סיני קשיש שמציג עצמו כצ'אנג, נזיר־מתלמד במנזר של שנגרי־לה. צ'אנג וחבריו מביאים את ארבעת הזרים אל המנזר. מעל המנזר מתנשא הר אדיר, 8,500 מטר גובהו, הנקרא "קרקאל", שפירושו בסינית "ירח כחול". לפתע "התרחש מחזה מלא הוד… (לאור הירח) הבחין קונווי בתוואי של עמק ארוך וגבעות מעוגלות ועצובות בכל אחד מצדדיו… עיניו פנו כמאליהן אל קצה העמק, שם מלא הדר בזוהר אור הירח, התגלה ההר היפה ביותר עלי אדמות – חרוט שלג כמעט מושלם…".
ארבעת הזרים ממורמרים על כך שנחטפו ללא רצונם למקום נידח כזה. אך לאחר ויכוח קצר הם מחליטים להשלים בינתיים עם מצבם ולהישאר זמן מה במנזר. גברת ברינקלאו רוצה לטהר את יושבי המנזר מחטאיהם; ברנרד האמריקאי שמח להיות שם משום שהוא פושע נמלט והוא מקווה לגלות ולכרות זהב בעמק; מאלינסון, סגן הקונסול לשעבר, מוכן להישאר בינתיים משום שאינו רוצה לצאת לדרך לבדו; ואילו יו קונווי מרגיש שחיי התבוננות והגות במנזר מתאימים לרוחו.
המנזר מצויד בכל שכלולי הנוחות המודרנית: תאורת חשמל, אמבטיות וחימום מרכזי, וגם מזון משובח. יש שם גם פסנתר־כנף וצ'מבלו – שעליו מנגנת לוּ־צֶ'ן, נערה מנצ'ורית עדינת גוף, מוזיקה צרפתית מסוגננת. לו־צ'ן, כמו צ'אנג הסיני, היא נזירה מתלמדת במנזר, שמקבל בין כתליו גברים ונשים כאחד. כצפוי, קונווי ומאלינסון מתאהבים שניהם בלו־צ'ן.
אובדן זיכרון
קונווי מוזמן לפגישה עם ראש המנזר, הלאמה הראשי, כבוד יוצא דופן לאורח זר. הלאמה מספר לו שהמנזר הוקם על ידי נזיר קתולי מלוקסמבורג במאה ה־18, ומאז הצטרפו אליו אנשים רבים ממוצאים וגזעים שונים ובעלי אמונות שונות – מה שמסביר את אופיו האקלקטי, המעורפל והפתוח של המנזר בשנגרי־לה. הלאמה הראשי גם מגלה לקונוויי שברגע שמישהו מצטרף למנזר, הוא חדל להתבגר ולא יזדקן לעולם. אבל מי שעוזב, מזדקן מיד ומת. קונווי מנחש שראש המנזר הוא בעצם הנזיר הקתולי שחדל להזדקן, ושעכשיו הוא בן 250 שנה.
קונוויי מתלבט אם להישאר במנזר או לעזוב. הוא יודע שסגנו הצעיר, מאלינסון, ולו־צֶ'ן, שאותה קונוויי אוהב אהבה רוחנית, מתכוונים לעזוב את המנזר בעזרת הסבלים שעומדים לצאת משם, ואפילו בלעדיהם. קונוויי אוהב את חיי ההתבוננות והלימוד, אך מחליט שחובתו להימצא לצד סגנו. "הוא בא איתנו", קורא מאלינסון בהתרגשות כשהם מוצאים את הסבלים "המשתופפים מפני הסופה ונכונים לצאת למסע… כאלפיים קילומטרים מזרחה אל הגבול הסיני". עימם גם "המנצ'ורית הקטנה", שלמראהו של קונוויי "שלחה לעברו חיוך מקסים ביותר, אך עיניה היו נתונות רק" (במאלינסון).
את הסוף אנחנו יודעים מן הפרולוג: השלושה יוצאים לדרך עם הסבלים. אבל המאמץ הפיזי הקשה, הקור העז והסופה שמשתוללת בדרך מתישים את קונוויי. מאלינסון נושא אותו אל בית חולים מיסיונרי בעיר סינית – ושם פוגש אותו רדרפורד, הסופר האנגלי מן הפרולוג. רדרפורד מבחין שלצידו של קונוויי נמצאת אישה סינית, אולי מנצ'ורית, שמסייעת לרופאים לטפל בקונוויי. קונוויי התשוש פיזית ונפשית איבד את הזיכרון. אבל רדרפורד והאישה הסינית מצליחים בטיפול סבלני להשיב לו את זיכרונו. וכששני האנגלים מפליגים יחדיו באוניה לסן־פרנסיסקו, רדרפורד רושם מפיו את סיפור קורותיו. אז נפרדות דרכיהם.
מציאות פוליטית מאיימת
במהדורה העברית, סיפורם של קונוויי ושל רדרפורד מסתיים באפילוג, שנוסף כנראה לספר המקורי במהדורות שפורסמו לאחר מלחמת העולם השנייה (כפי שרומזים האזכורים בסוף הספר על אודות "ההפצצות הגרמניות על לונדון…" ו"מתקפות אוויריות של יפן…"). כלומר, שנים רבות אחרי ש"העמק האבוד" ראה אור לראשונה כספר כיס ואף הוסרט בפעם הראשונה. באפילוג מתואר מסע חיפושים במטרה למצוא את קונוויי ולאמת איתו את סיפורו או להשיב לו את כתב היד, והספר מסתיים בסימני שאלה רבים: קונוויי נעלם – אולי לסין, או שב לטיבט – אין יודע. אבל חידה אחת נפתרת: חידת זהותה של האישה שסעדה אותו בחוליו.
הספר נכתב כאמור ב־1933, השנה שבה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. לא ייפלא שהסיפור על שנגרי־לה – מקלט מסתורי ושליו במנזר בודהיסטי נעלם, שבו שוררת הרמוניה בין בני האדם והטבע, והנזירים עוסקים בלימוד ובמדיטציה – שבה את הלבבות אכולי הדאגה במציאות הפוליטית המאיימת. אפילו הנשיא האמריקאי רוזוולט קרא לאחוזת הנופש שלו "שנגרילה" (השם הוחלף אחר כך ב"קמפּ דיוויד"). טיבט, הודו וסין נחשבו אז עדיין לרחוקות וזרות מאוד, ורק מעטים מהמערב הגיעו לשם – בעיקר דיפלומטים בתפקיד או מיסיונרים, וכמה חוקרי ארצות נועזים, אבל לא תיירים ותרמילאים כמו בימינו. גן עדן הרמוני כזה בטיבט אפופת הסוד, נתפס כעטוף הילה מושכת של מסתורין.
אבל בקריאה מאוחרת של הספר מתגלים חסרונותיו: העלילה אינה מנומקת מספיק, הדמויות חד־ממדיות ולא אמינות, השיחות שטחיות ומאולצות ואפילו הדיונים הרוחניים־כביכול חסרים עומק ומשמעות נעלה. רק תיאורי הטבע והנוף האקזוטי מרשימים מאוד. כמו למשל: "הטיול היה מרתק. הם נישאו בכיסאות אפיריון עשויים במבוק, מתנדנדים מעל לתהום"; "המיקום הנפלא של המנזר נראה מכל עבר"; "העמק היה לא פחות מגן עדן של פוריות מדהימה… מגוון גדול של יבולים צמחו בשפע ובסמיכות… גוש ההרים הענקי היה ניגוד מושלם למדשאות הזעירות, בתי התה המעוטרים ליד פלג הנחל". ויש גם תיאורי־פנים מושכים. בתוך המנזר אוסף מרהיב של "קרמיקה מעודנת בגון פנינת־תכלת… ציורים בדיו צבעוני בני יותר מאלף שנים. כלי לכה מעוטרים בפרטים מדויקים ויפהפיים של אר חלומות… עולם של עידון שריחף ברטט… והלך והתעלה לפני שהתפוגג לכדי מחשבה טהורה…" תיאורים אלה מסבירים כנראה את הרושם העז שהשאיר הספר על קוראיו, וכמובן את הפיכתו לסרט ולמחזמר מצליחים ומפורסמים.
אופק אבוד, ג'יימס הילטון, מאנגלית: ברוך ברי פריס ,כתר, 2023, 270 עמ'
