הזינוק במספר מקרי הרצח בחברה הערבית איננו גזירת גורל

הנה סיכון מקצועי לעיתונאים בימים אלה: להדפיס את מספר מקרי הרצח מתחילת השנה. כמעט לא עובר יום שבו לא שומעים על עוד רצח מזעזע. אם המגזר הערבי בישראל היה מדינה, זאת הייתה מדינה שמאוד מפחיד לחיות בה. המדד המקובל בעולם הוא לספור כמה קורבנות רצח ישנם בשנה על כל 100 אלף איש. בשנת 2021, לצורך הדוגמה, השיעור הכולל בישראל עמד על 1.6 נרצחים ל־100 אלף, כמו בפינלנד. בשנת 2022, שהייתה בה רגיעה מסוימת באלימות, המדד ירד ל־1.44, כמו באיסלנד.

מה יקרה אם נפריד את הספירה בין יהודים לערבים? באופן עקבי ומחפיר למדי, המשטרה איננה מפרסמת נתונים רשמיים, וכלי התקשורת ניזונים מעמותות שפועלות בחברה הערבית, בעיקר "יוזמות אברהם". אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה בערב יום העצמאות האחרון את הפילוח של אזרחי ישראל לפי מגזר, מה שמאפשר לנו לבצע את החישוב בעצמנו: ובכן, בעוד היהודים "נהנים" משיעור רצח שווייצרי של 0.5, הערבים צריכים להתמודד עם 6.25 נרצחים על כל 100 אלף נפש, דומה למצב במדינות כמו טנזניה או מונגוליה.

לשם השוואה, בערים הגדולות בארה"ב המצב לעיתים גרוע אף יותר, עם קצת יותר מ־5 מעשי רצח לכל 100 אלף איש בניו־יורק, 10 בלוס־אנג'לס, וכמעט 30 בשיקגו. לעומת זאת, בתוניסיה המדד עומד על 4.8, במצרים 2.6, בלבנון 1.9, ואילו בירדן מדווחים על נרצח אחד בלבד לכל 100 אלף אזרחים. גם אם נתונים ממדינות אלה עלולים ללקות באי־דיוקים, די ברור שהמגזר הערבי בישראל נמצא במצב מופרך: חיים במדינה מערבית מפותחת, עם רמת ביטחון אישי נמוכה מזו של מדינה ערבית ממוצעת. זו גם המחשה פשוטה לכך שאי אפשר לפטור את מצב הפשיעה בחברה הערבית אך ורק ב"זאת התרבות שלהם".

מחצית מתאי הכלא בישראל

העשור הקודם נפתח בירידה מרשימה בשיעורי הרצח, אבל ב־2016 משהו החל להשתבש והמגמה התהפכה. בשנים שחלפו מאז, מספר תיקי הרצח עלה בעשרות אחוזים – כאשר העלייה כולה קשורה לקורבנות שאינם יהודים. בניגוד למיתוס שגוי שנפוץ בשבועות האחרונים, כל הממשלות האחרונות היו מודעות לבעיה. כבר באפריל 2016 עברה החלטת ממשלה על "שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי", ולצורך המטרה הזו הוקצו שני מיליארד שקלים. בשנים הבאות הוקמו שבע תחנות משטרה חדשות, הוקצו 750 שוטרים, גויסו 420 שוטרים ערבים, הוצבו מצלמות במרחב הציבורי והוקמה מִנהלת לשיפור שירותי המשטרה בחברה הערבית, ובראשה קצין בדרגת ניצב.

בסוף 2019, שהייתה שנה מדממת במיוחד במונחים התמימים של אז, הכריז השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ש"המאבק באלימות בחברה הערבית היה ויישאר בעדיפות גבוהה שלי ושל המשטרה". ראש הממשלה נתניהו הקים צוות מנכ"לים "להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית".

בדו"ח שהגיש הצוות נמצא כי "ביחס לגודל האוכלוסייה, שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית גבוה פי יותר מ־7". מסקנות הצוות הזה הובילו לתוכנית החומש ולמרבית הצעדים שננקטו מאז, בין אם בראשות הממשלה עמד נתניהו, בנט, לפיד או שוב נתניהו. המנכ"לים גם שמו את האצבע על מעורבות היתר של בני המגזר הערבי בפשיעה חמורה באופן כללי: 93% מעבירות הירי, 61% מאירועי ההצתה, 56% מעבירות האמל"ח ו־41% ממעשי הסחיטה. לכל זה אחראית קבוצה שהיא רק 21% מהאוכלוסייה. אזרחים ערבים ממלאים גם כמחצית מתאי הכלא בישראל, פי שניים משיעורם.

המגזר הערבי בישראל נמצא במצב מופרך: חיים במדינה מערבית מפותחת, עם רמת ביטחון אישי נמוכה מזו של מדינה ערבית ממוצעת

מה שעוד בולט לרעה הוא שיעור הפענוח הנמוך בקרב המגזר. במקביל לעלייה הניכרת במקרי הרצח של ערבים־ישראלים, חלה ירידה בהצלחת המשטרה לפצח אותם. ב־2019 נרשמו יותר מ־40 אחוזי פענוח, ב־2020 זה הידרדר ל־35%, ובשנת 2021 שיעור תיקי הרצח שפוצחו במגזר הערבי צנח ל־24% בלבד. כאשר הקורבנות יהודים, שיעור הפענוח יציב: בין 70 ל־80 אחוזים. לכן, בתחילת 2022 החליטו במשרד לביטחון הפנים של עמר בר־לב להגדיר יעד חדש: העלאת הפענוחים במגזר הערבי מ־24% ל־36% לפחות. איך זה נגמר? מקרי הרצח עצמם הצטמצמו באותה שנה וזה כמובן הישג מבורך, אבל כמה מתוכם פוצחו? 24 תיקים מתוך 104, שהם 23%.

האמת היא שהמשטרה לבדה פשוט מתקשה למגר את מכת המדינה הזאת. אגף סי"ף (סיכול פשיעה) שהוקם בקול תרועה תחת משמרתו של אמיר אוחנה כשר הבט"פ, ובראשו הועמד הניצב המוסלמי הראשון ג'מאל חכרוש, נחשב היום לאגף שמשמיע קול ענות חלושה בתוך המשטרה, בעיקר מאז שהאחרון נאלץ לפרוש מהמשטרה לאחר שתועד מדלג מעל גופת נרצח בכפרו. גם היוזמה לפתיחת תחנות משטרה ברשויות ערביות סבלה ממצוקות תקציב, ולא בדיוק מילאה את התקוות שנתלו בה.

בתקופת הממשלה הקודמת הוביל סגן השר יואב סגלוביץ' את תוכנית "מסלול בטוח", שנועדה לייצר לחץ מקסימלי על ארגוני הפשיעה באמצעות שילוב זרועות של משרדי ממשלה שונים. 2.4 מיליארד שקלים הושקעו על פני חמש שנים, המשטרה סימנה יותר מ־1,500 "מחוללי פשיעה" כיעדים, משרד המשפטים השתתף במאמצי האכיפה, רשות המיסים התעלקה, ובכל פעם סומן ארגון אחר וכמה זרועות אכיפה "התלבשו" עליו. זה הביא תוצאות: 553 כתבי אישום, ו־460 מעצרים עד תום ההליכים נגד חשודים בפעילות עבריינית מאורגנת. במחצית הראשונה של 2022 נפתחו 495 תיקים בגין עבירות נשק, לעומת 498 תיקים בכל שנת 2021.

ואכן, בסוף השנה שעברה נרשמה ירידה של 16% בשיעור מקרי הרצח בחברה הערבית. האם הירידה מיוחסת בהכרח למאמצים של סגלוביץ' ובר־לב, או שבמקרה פלאי התיקון הסטטיסטי האירו להם פנים? זוהי שאלה שעדיין אין לנו כלים לענות עליה בוודאות, כשם שעדיין אי אפשר לקבוע אם השר הנוכחי איתמר בן־גביר סובל מחוסר מזל קיצוני, או שמחדליו הם שהובילו להתפרצות האלימה של החודשים האחרונים. כך או כך, הנתונים מדברים בעד עצמם.

החטא היחיד: בת דודה של

ומה קורה השנה? השליש הראשון של 2023 היה קטסטרופה של אלימות. 78 נרצחים בארבעה חודשים – מהם 60 ערבים, 16 יהודים ושני אזרחים זרים. אם הקצב הרצחני הזה, תרתי משמע, יימשך עד סוף השנה – בן־גביר יסכם אותה עם נתון מבהיל של תשעה נרצחים ל־100 אלף איש במגזר הערבי, כמו באתיופיה, אוגנדה ואורוגוואי. האמת היא שזה אפילו חישוב אופטימי, משום שהניסיון מלמד כי המחצית השנייה של השנה, מחודש יוני ואילך, נוטה להיות קטלנית יותר מהמחצית הראשונה.

המשטרה טוענת שמרבית אירועי הרצח הם תוצאה של סכסוכים בין ארגוני פשיעה או בין משפחות. אבל מאחורי המילים הללו מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה. עיון ברשימה שמספק "יוזמות אברהם", ובה השמות, הגילים והנסיבות של קורבנות הרצח, מדגיש את עוצמת התסכול.

קחו לדוגמה את חנאן אבו־חיט שנרצחה השבוע בחיפה. היא בת 24, אם לילד בן חמש, לא מוכרת למשטרה וללא עבר פלילי. בשעה 2:20 בלילה שבין ראשון לשני ירו בה רעולי פנים מטווח אפס כשישבה ברכבה מטרים ספורים מהבית, ונמלטו. למה? המשטרה חושדת שאין סיבה. אבו־חיט לא עשתה רע לאיש. חטאה היחיד הוא היותה בת דודו של סמיר בכרי, שמוגדר ראש ארגון פשע. על פי החשד, ארגוני הפשיעה של משפחות בכרי וחרירי מנהלים סכסוך שגבה כבר 20 קורבנות ב־20 חודשים.

בשבוע שעבר חוסל מהדי חרירי, בנו של אחד מראשי המשפחה היריבה, וייתכן שכעת הגיעה הנקמה. למתנקשים לא משנה זהותו של הקורבן. מבחינתם כל מי ששייך למשפחה היריבה הוא יעד לגיטימי לחיסול, גם אימא צעירה. בן דודה, מהראן אבו־חיט, נרצח גם הוא בלב מסעדה בחיפה, לאור יום ולעיני הסועדים, בלי שיש לו קשר ישיר לסכסוך. גם זו הייתה נקמה שהתרחשה יומיים לאחר רצח כפול שזעזע את המדינה, של פיראס הייב ובנו הפעוט פארס, בן השנתיים וחצי, ברכב בנצרת.

בדומה לסכסוך הנצרתי המדמם, חלק מהקוראים מכירים מן הסתם את הסכסוך הלודאי בין משפחות אזברגה ואבו־סעלוק. מה לא ניסו? מעורבות משטרתית כבדה, ניסיונות סולחה, אפילו הגליה של משפחה שלמה לעיר אחרת. כל זה לא מנע לפחות תשעה חיסולים בשנים האחרונות, נקמה על נקמה על נקמה. מול סוג כזה של תרבות נקם חסרת מעצורים, מה יכולה המשטרה לעשות? ברור שאין אפשרות פרקטית להציב שמירה על כל בן או בת משפחה, בטח כשמדובר בחמולות ענקיות ומסועפות ובמערכת קשרים סבוכה.

דוגמה מסוג אחר היא הרצח של מוחמד עמאש בג'סר א־זרקא בפברואר. זהו אחד מששת תיקי הרצח שכן פוענחו על ידי המשטרה השנה, אבל קריאת כתב האישום מתסכלת לא פחות. הנאשם הוא רמאח עמאש, בן דוד ושכן של הקורבן. שני בחורים צעירים, אחד בן 20 ואחד בן 23, שהיו מסוכסכים מעט. מחוץ לבית קפה בכפר התפתח ויכוח בין שתי קבוצות סביב מעיל שאחד מהם לבש. עניין פעוט ומטופש שאפילו לא כלל את שני המסוכסכים אלא רק את חבריהם. לפי כתב האישום, רמאח צפה בתקרית מגג ביתו כשברשותו אקדח לא חוקי, והחליט לרצוח ביריות את מוחמד. איך סיכם קרוב משפחה? "היום מוכנים לרצוח גם בגלל סכסוך על 20 שקל".

הדוגמאות הללו, מהשבועות האחרונים, ממחישות את הסיוט: רחובות ישראל, בדגש על רשויות ערביות ומעורבות, הופכים למקום שבו מעשי רצח נעשים כמעט כלאחר יד ובקלות דעת. הן גם מספרות על המצב האומלל שאליו נקלעו הרוב הנורמטיבי של האזרחים הערבים: האלימות המטורפת הזו תתפוס אותך גם אם לא ביקשת שום קשר אליה. אוזלת היד באכיפה, בפיצוח תיקים ובאיסוף הנשק היא עובדה שקשה לערער עליה.

נכון שיש אוזלת יד, אבל השיח הציבורי לגביה סובל מפשטנות יתר. הטענות חוזרות על עצמן שוב ושוב. מצד אחד, חלק ממנהיגי הציבור במגזר מאשימים את המשטרה בהזנחה זדונית ממניעים גזעניים. אלה אותם אנשים שהתעוררו השבוע, אחרי רצח (מתועב) של אזרח ערבי בידי יהודי, כדי לתפוס עליו טרמפ ולנסות לתלות ב"הסתה לנשיאת נשק" גם עוד 70 מקרי רצח של אזרחים ערבים בידי ערבים. לכך מצטרפת הטענה הקבועה שמנהיגי הציבור הערבי לא יכולים לסייע במאבק הזה, כי זו מלחמה נגד "ארגוני פשיעה".

הדוגמאות שהצגנו ממחישות שהתרבות האלימה והנשק הבלתי חוקי מושרשים במגזר הרבה יותר לעומק מאשר בחבורות מאורגנות של פושעים מקצועיים. רק לאחרונה הסביר ניצב־משנה שמואל שרביט, מחטיבת המודיעין של המשטרה, את הקושי לפצח תיקים מול החברה הערבית: "יש חשש לתת עדות וקושי באיסוף ראיות. לעיתים אנחנו מגיעים לזירה, והסרטונים אצל אנשים שאינם קשורים לאירוע נמחקים". לדבריו, פענוח תיק רצח עשוי להימשך שש־שבע שנים, וזה לא ישתנה בלי שינוי בשטח.

מהצד השני, לראשי הרשויות במגזר הערבי נמאס, ובצדק, לשמוע על אחריותם לתרבות האלימה שפושה במקומותיהם. אם אצל שכנותינו, שגם הן מתמודדות לעיתים עם תרבות חמולתית וחוקי נקם, שיעור מקרי הרצח נמוך יותר, זה סימן שמשהו במערכת היחסים עם רשויות האכיפה פגום באופן יוצא דופן. לראש עיריית נצרת או לתושביו אין כוח חמוש מאורגן, גם אם ממש נמאס להם מרצף הזוועות של בכרי־חרירי.

ובכלל, קשה להתעלם מהקשר הברור בין אובדן הריבונות במרחבים שלמים על מפת הארץ, ובין התגברות האלימות הפנימית במגזר. כשרואים את הבוז המוחלט לחוק ולאוכפיו שמשדרים עברייני הפרוטקשן, מציתי המתבנים וגנבי התחמושת מבסיסי צה"ל, קל יותר להבין את הקרקע שעליה צמח מתנקש שהסכים לסגור חשבון עם אם צעירה. אם רשויות האכיפה חסרות אונים מול גיבורי הטיקטוק שמצטלמים ללא חשש עם קלצ'ניקוב בכבישי הנגב, מה הן כבר יעשו לצעיר ערבי שפותה בסכום כסף לא־מאוד־גבוה לחסל בן חמולה אחרת?

אין באמת צורך בטיעון הקבוע והגזעני־משהו על כך ש"עוד יבוא יום והנשק הזה יופנה נגדנו". איש לא יודע כמה בדיוק כלי נשק בלתי חוקיים ישנם במגזר הערבי, אבל אפילו שם רבים רבים מחזיקים אותם לצורכי הגנה עצמית, בהיעדר ריבון מורגש בשטח. בסופו של דבר, האחריות למיגור התופעות הללו רובצת על כתפיה של ממשלת ישראל והגופים החמושים שהיא מחזיקה לשם כך.