ארבע שנים עברו מאז נכנסתי לפוליטיקה הארצית, אך השנה בה הייתי שר במשרד הביטחון בעיצומה של מגפת הקורונה הייתה קשה במיוחד, אז נאלצתי אני לבשר למשפחות השכולות שלא נקיים השנה את הטקסים המרכזיים. בכך נמנעה מאתנו הזכות היסודית והחשובה כל כך להתייחד עם זכרם של יקירנו ויקירותינו.
שאר הטורים בפרויקט:
גם היום לא פשוט, אנחנו בתקופה שהיא מהקשות שידענו בציבוריות הישראליות – מתחים וקרע בעם שמחלחלים אל ימי הזיכרון וימי הישראליות שלנו. מולם אני מנסה לתרום את המעט שביכולתי כדי לשמור על הימים האלו ממלכתיים ומאחדים ולא מפלגים.
אנחנו זוכרים על מה נפלו גיבורי וגיבורות ישראל, אנחנו יודעים בשביל מה ובשביל מי אנחנו כאן, ומה היא חובתנו כלפיהם. זו הסיבה בין היתר שהשתתפתי ביוזמה שחיברה חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה להגיע יחד בתי עלמין, יחד עם חברי ח"כ משה סלומון הגענו לבית העלמין בירוחם בו קבורים החללים מהמשפחה שלי.
אל מול התחושות במישור הלאומי, התחושה האישית היא של התכנסות פנימה אל עצמי, ביתי ומשפחתי. אלו הן שנים של פרידה מההורים של הנופלים, אלו שהחלו להיטמן בשנות ה-60 עם גלי העלייה לירוחם ממרוקו ומהודו, נפלו בארץ ונקברו בבית העלמין הישן. כיום ההורים אינם, והזיכרון קהה, בכך גובר המאמץ לשמור על הלכידות המשפחתית הרחבה, על הזיכרון המשותף, על הסיפור של הנופלים.
אחי "אבי" זכה לשורת ילדים הקרויים על שמו: אביעד, אביתר, אבינועם, אביחי, אביה ועוד ועוד. נכדים שמנציחים את הדוד באמצעות שמם ונוכחותם. לצדם יש ילדים שנקראו משה, יהודה, אביגיל וגבריאל. אלו הם סימני נחמה מסוימת, יש המשכיות של הדורות ויש המשכיות של זיכרון שמונצח בקרב צעירים, לצד הגאווה על כך שרבים מהילדים והנכדים האלו מגיעים לתפקידי פיקוד, לקצונה ולשירות משמעותי בצה״ל.
גם הם אלו שעומדים על סף הקבר של הדוד שלא פגשו מעולם מלאי געגוע ומלאי הבנה שדמותו ואישיותו, כפי שהוקרנה להם מהוריהם, תישאר איתנו לנצח. הם אלה שגם ממשיכים במורשת ובמסורת אבותינו, של אחדות, קהילה, משפחה, חיבוק אוהב, חום מכל הלב, הכלה, פיוס אישי, אהבת המולדת ואהבת המדינה.
