ממשלת נתניהו השישית קמה מתוך הבטחה לחוקק רפורמה משפטית מקיפה שתשנה את מערכת היחסים בין רשויות השלטון במדינה. זו הייתה שאיפה יומרנית מאוד, בדיעבד יתכן שיומרנית מדי. מסתבר שאפילו קואליציה יציבה של 64 חברי כנסת, שכולם אמורים היו להיות מחויבים לכאורה לנושא, לא באמת מסוגלת להרים פרויקט בסדר גודל כזה לנוכח ההתנגדות הקשה למהלך במוקדי כוח שונים.
אם בראשית הדרך עוד היה נראה למישהו שמדובר במחאה ככל המחאות, ככל שחלף הזמן ורגע האמת הראשון הגיע, חקיקת שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, התברר שהאירוע הנוכחי שונה. עוצמת ההתנגדות, והנזק הפוטנציאלי לחוסנה של המדינה היו כאלו שלא הותירו לממשלה ברירה. אין ראש ממשלה שהיה מקבל באותה סיטואציה החלטה שונה מזו שקיבל נתניהו. כאשר האלטרנטיבה היחידה לעצירה במקום היא להכות עם הראש בקיר, אין מנוס מלהעדיף את שלמות הראש משום שהקיר לא יישבר בכל מקרה.
האם היה כאן כישלון הסברתי כמו שמאמינים חלק מאנשי הקואליציה? או אולי לראשונה נחשפו אזרחי ישראל למערכת היחסים האמתית בין מוקדי הכוח השונים במדינת ישראל? ואולי לוז הבעיה הוא בידיים הלא נקיות של חלק ממובילי הרפורמה ובאינטרסים הזרים שהשתרבבו לתוכה? זמן לניתוח בדיעבד של כישלון הניסיון הראשון לחקיקת הרפורמה עוד יהיה. כעת זה איננו המועד הנכון. כל מי שעיניו בראשו רואה את מצבה של המדינה ומבין שאם ממילא הרפורמה ירדה זמנית מעל הפרק, כל משאבי השלטון חייבים להיות מופנים באופן מידי לייצוב המערכת.
לא צריך להיות מומחי ביטחון ומדינאות כדי להבחין שמדינת ישראל נקלעה לבעיה. הטרור המשתולל ברחובות ובכבישים, הרמת הראש של אויבי ישראל בחזיתות השונות, התרופפות הבריתות האזוריות של ישראל והקשיים בזירה הבינלאומית מציבים בפני הממשלה אתגרים קשים. כאשר כל אלה מצטרפים לתקופה כלכלית סבוכה ממילא ולאתגרים הכלכליים שיצר הניסיון לחקיקת הרפורמה, ידיהם של שרי הממשלה אמורות להיות עמוסות בעשייה בכל התחומים הללו.
אזרחי ישראל רוצים קודם כל ביטחון אישי וכלכלה יציבה, ואלו הנושאים שצריכים להעסיק ברגע הנוכחי את שרי הממשלה. חקיקת תקציב המדינה, תוכניות לחיזוק קטרי הצמיחה של המשק, ומעל כולם עיסוק אינטנסיבי בביטחון. מה שהגדיר פעם ראש הממשלה נתניהו בצמד מילים ממצה ונאה "החיים עצמם".
לביטחון ישראל ולכלכלת ישראל אין מועד ב'. מדינה שהיא אי ביטחוני וכלכלי לא יכולה להרשות לעצמה התדרדרות בנושאים הללו, משום שההתאוששות עלולה להיות קשה מאוד. ישראל ידעה אמנם גם בעבר תקופות קשות ונחלצה מהן, אך המחיר היה יקר. ספק רב אם במצב הנוכחי מסוגלת החברה הישראלית לגייס בתוכה את משאבי הסולידריות הדרושים לצורך התמודדות עם אירועי קיצון שיזעזעו אותה.
כל עוד עמדה על הפרק האפשרות לחוקק את הרפורמה ניתן היה אולי להבין את הקושי להתמודד במקביל עם כל האתגרים. אולם, מרגע שזו נכנסה להקפאה כל האתגרים מונחים לפתחם של שרי הממשלה ואין שום תירוצים. הכרזות חלולות וזריקת בוץ על הממשלה הקודמת לא יעזרו. אזרחי ישראל משוועים לטיפול בבעיות הקיומיות המונחות לפתחה של הממשלה, ואם אלו לא יקבלו מענה יאבד לממשלה גם הקרדיט הציבורי הדרוש לה לקידום הרפורמה המשפטית בעתיד.
