בשבוע האחרון מצאה עצמה מדינת ישראל תחת מתקפה רב-זירתית, שבוצעה ככל הנראה על-ידי גורם אחד עיקרי – חמאס, שהוכוונה ככל הנראה על-ידי איראן. טהראן המתקדמת בתכנית הגרעין הצבאית שלה באופן מדורג ומדוד ושואבת עידוד מהתקרבותה לרוסיה, סין ולמדינות המפרץ – מעוניינת להסיט את תשומת הלב העולמית, ובעיקר זו הישראלית, לנעשה בגבולות מדינת ישראל.
מכיוון שאיראן אינה מעוניינת לפעול באופן ישיר נגד מדינת ישראל – צעד שיחייב תגובה ישראלית מוחצת נגד איראן עצמה – היא עושה זאת באופן עקיף באמצעות שליחים. זו אסטרטגיית הביטחון האיראנית שאותה היא מיישמת כבר במשך עשורים, וכך היא פועלת גם עתה. איראן מנצלת את חודש הרמדאן, שבו התחושות והרגשות הדתיים הנמצאים בעצימות גבוהה מהרגיל, על-מנת להפעיל את חמאס וגורמים קיצוניים נוספים בכדי לתקוף צבאית את ישראל ולחולל מהומות בירושלים ובאזורים נוספים.
האינטרס האיראני, כמובן, עומד בסתירה מוחלטת לאינטרס הישראלי. ירושלים אינה מעוניינת להסיט קשב בעת הזו, כמו גם משאבים ובזבוז לגיטימציה בין-לאומית לזירות לחימה אחרות. המטרה הישראלית בתקופה הנוכחית היא להתמקד באיום האיראני, לרבות בתכנית הגרעין הצבאי של איראן, שמתקדמת מיום ליום ותחייב את ישראל בקרוב להחלטה צבאית דרמטית. מול האיום האיראני, שהוא האסטרטגי והמהות ביותר לביטחון מדינת ישראל, כל זירה אחרת מתגמדת.
אלא שגם אם הניווט האסטרטגי של ממשלת ישראל הנוכחית הוא נכון – וישראל צריכה להתמקד באיראן ולא להיכנס להרפתקאות מיותרות בעת הזו – אין זה אומר שהיא אמורה וצריכה להסתפק בתגובה צבאית רופסת וחלשה ביותר כפי שהגיבה בעזה, בלבנון ובסוריה. התגובות הישראליות הקרינו כמעט תחינה למנוע הסלמה בכל מחיר. הן חזבאללה והן חמאס (והג'יהאד האסלאמי) קיבלו את הרושם כי הם מסוגלים למתוח את הגבול עוד ועוד, ובתמורה ישראל תבליג. במיוחד כאשר מדובר הפעם בתוקפנות ברמת עצימות גבוהה יחסית.
נאומו לאומה בתחילת השבוע של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמנם היה נחוץ על-מנת להרגיע את הציבור הישראלי ולחזק את תחושת הביטחון ואת החוסן הלאומי שלו, אך נתניהו לא הצליח לשכנע בדבריו, בלשון המעטה, כי ישראל הגיבה בעוצמה והרתיעה את אויביה. העובדות בשטח היו חזקות מכל ניסיון רטורי לעצב את המציאות.
העובדה היא כי כאשר ישראל לא הגיבה לשיגורי הרקטות מעזה, שוגרו לאחר מכן רקטות מדרום לבנון. כאשר ישראל הגיבה בעוצמה חלשה מאוד שעות רבות לאחר מכן, הן בעזה והן בלבנון, שוגרו רקטות גם משטח סוריה. כמו כל לחימה בהיסטוריה האנושית, גם אויביה של ישראל מזהים ומריחים חולשה, ומגיבים בהתאם.
יש לזכור כי ההבלגה הישראלית לא החלה בשבוע החולף. ישראל כבר הבליגה בפברואר 2022 לאחר ששני רחפנים הפרו את המרחב האווירי של ישראל בתוך יומיים רצוף; באפריל 2022 כאשר רקטה שוגרה מלבנון לעבר ישראל; וביולי האחרון למול שליחת שלושה כטב"מים (אמנם לא-חמושים) על-ידי חזבאללה לעבר מאגר הגז "כריש" בניסיון להרתיע את ישראל ולאלץ אותה לחתום על הסכם גבול ימי רע ומחורר (מה שאכן קרה בסוף תחת ממשלת לפיד-בנט). ישראל גם הבליגה על אירוע הטרור התקדימי והמסוכן בצומת מגידו, במארס האחרון, שבו הסתנן פעיל טרור מלבנון לישראל, ככל הנראה בשליחות חזבאללה, והניח מטען צד בצומת שגרם לפגיעה קשה של אזרח.
בנוסף לתגובות אלו, ישראל נמנעה מלהגיב באופן נחרץ לשיגורי הרקטות האחרונות מרצועת-עזה, במהלך חודש פברואר. לכל אלו מתווסף המשך גל הטרור ביהודה-ושומרון, אל מול העקשנות הישראלית להימנע ממבצע צבאי מרוכז ומוגבל בערים ובאזורים מחוללי-טרור, כמו ג'נין ושכם, שהם מוקדי הטרור העיקריים בשנתיים האחרונות. כל זאת, כשבתווך איראן ממשיכה לנסות לפגוע ביעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם, וכן לתקוף כלי-שיט בבעלות ישראלית במים בין-לאומיים.
כדי למנוע מראש את ההתרחשות שאנו חווים כעת, וכדי לקבל לגיטימציה אזורית ועולמית למקרה שהם בכל זאת יתרחשו, ישראל ניסתה לקדם תהליכים דיפלומטיים מול מדינות האזור וארצות-הברית, כולל פסגה מדינית בעקבה ובשארם א-שייח'. כעת, במקום להשתמש בלגיטימציה הזו ולהגיב בעוצמה יחסית, ישראל ממשיכה להבליג ולנסות להכיל את הטרור בכל הזירות.
ישראל צריכה להפסיק להסתכל על תגובותיה הצבאיות באופן דיכוטומי – קרי, או להגיב בעוצמה מתוך מודעות שהתגובה תוביל למבצע צבאי, או להגיב בעוצמה חלשה מאוד מתוך ידיעה כי התגובה הזו לא תוביל להסלמה רחבה יותר. גם אם ישראל אינה מעוניינת בהסלמה רחבה באף זירה, עדיין ניתן וצריך להגיב בעוצמה גבוהה יותר בזירות האלה – כזו שתרתיע את ארגוני הטרור בכל האזור, ותגרום לאויב לחשוב פעמיים אם להוביל להסלמה רחבה. כמו כן, תקיפה בעוצמה רבה באחת מהזירות עשויה להוביל להרתעה גם ביתר הזירות.
מתקפה רב-זירתית כפי שישראל חוותה בשבוע שעבר, הייתה חייבת להסתיים בתגובה עוצמתית הרבה יותר. בלבנון, ישראל הייתה צריכה לחסל בכירי ופעילי חמאס, לצד פגיעות קשות בנכסי חמאס במדינה. מהלך כזה היה מרתיע את חמאס מלהמשיך לפעול ומרתיע אף את חזבאללה. ספק רב אם חזבאללה היה מגיב על פעולה כזו, שכן היא אינה מכוונת נגד הארגון עצמו. הן ברצועת עזה והן בסוריה, ישראל הייתה צריכה לתקוף מטרות איכותיות ורבות יותר (כולל בנייני קומות גבוהים בעזה, המזוהים עם חמאס; וכולל פגיעה ביעדים של המיליציות השיעיות בסוריה), גם אם ללא חיסול פעילים.
מבין התגובות האלה, הסיכוי הגבוה ביותר להסלמה מגיע מרצועת-עזה. אך גם אם ישראל הייתה נכנסת לסבב של יום או יומיים (שבו הייתה מגיבה אפילו קשה יותר), הדבר היה כדאי לה על פני הסתפקות בחוסר האונים שהקרינה לכלל הזירות העוטפות אותה.
כפי שההיסטוריה הצבאית בכל מקום ובזמן הוכיחה, התגובות של ישראל לא רק שלא תרתיע את ארגוני הטרור באזור, אלא תעודד אותם להמשיך ולתקוף. הגיע הזמן לחשיבה יצירתית, גמישה וחדה בקרב קברניטי המדינה וזרועות הביטחון, שתעניק ביטחון לאזרחי ישראל.
ד"ר עומר דוסטרי מומחה לצבא ולביטחון, וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון", ובתנועת "הביטחוניסטים". בעל תואר שלישי במדעי המדינה
