ב־19 במרץ 1989 התייצבה נבחרת ישראל למשחק במוקדמות מונדיאל 1990, נגד נבחרת אוסטרליה. בדקה ה־75, כשישראל הובילה 1־0, ניתנה לאוסטרלים בעיטה חופשית; הכדור נחת ברשת וישראל שוב לא העפילה למונדיאל. מול החומה הרשלנית שבנו השחקנים זעק השדר יורם ארבל באבל: ״ככה לא בונים חומה". את הזעקה הזאת משמיעים בחודשים האחרונים רבים בימין שדווקא תומכים ורוצים בהעברת רפורמה משפטית אשר תתקן את העיוותים הרבים שנוצרו פה בשלושים השנים האחרונות מאז מהפכת אהרן ברק. אלא שככה לא בונים רפורמה.
העברת רפורמה משפטית חשובה כל כך, שמזיזה את הגבינה למוקדי הכוח החזקים ביותר במדינת ישראל, לא תושלם בלי הסברה מקיפה ותוכנית אסטרטגית מסודרת. איפה הן? מהן המטרות? מה היעדים? האם נעשה ניתוח חולשות מול חוזקות? בוצע ניתוח קהלי יעד רלוונטיים? כל סטודנט שנה א׳ ללימודי תקשורת ופרסום יודע: אי אפשר להטיל פצצה ולקוות שיהיה בסדר.
על המגרש הציבורי יש כרגע אך ורק צד אחד, ששולט בשיח הציבורי והתקשורתי. בעזרת קמפיין מסודר ומאורגן עם תקציבי עתק, הצד הזה מצליח לייצר לחץ ציבורי עם לא מעט מסרים פופוליסטיים שמצליחים לחולל פחד אמיתי אצל ציבורים רחבים. ומנגד אין כלום. פשוט כלום.
הרפורמה המשפטית היא נושא מורכב להבנה גם למי שמצוי בעולמות הפוליטיים והמשפטיים. אין קל יותר מלסחוף אחריך ציבורים שלמים שלא העמיקו בחומר, באמצעות מסע הפחדה מסודר ושיטתי שרובו תואם את ההגדרה המילונית של "פייק ניוז"; מסע תעמולה שכולל מיצגים חזותיים וקוליים דרמטיים – צעדות הנשים מהסדרה "סיפורה של שפחה", קריאות ה"בושה" שמבוססות על סצנה וולגרית מסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", הטנק שנגנב מאתר ההנצחה בגולן ועד למרכיב שמארגני הקמפיין הצליחו להפוך לסמל המאבק ב"דיקטטורה" – דגל ישראל.
כיצד מפקירים את הזירה הזאת? איך לעזאזל יצאו לדרך בלי שום הסברה נגדית? הימין הוביל במשך השנים תהליכי עומק אדירים במסעות פרסום סבלניים ומסודרים. יש למחנה שלנו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. היציאה לרפורמה הזאת הייתה צריכה להיות מלווה בגיוס תקציבים, בהקמת מטה, במינוי אסטרטג למנהל המטה, בסקרי עומק, בגיוס מנהלי שטח, ביצירת דפי מסרים מסודרים שיועברו לחברי הכנסת עם משמעת קואליציונית בתקשורת. כן, בדיוק כמו במערכת בחירות, צריך לשכנע את הציבור ולהתמודד עם המסרים שמנגד.
התנהלות הקואליציה באירוע הזה גובלת לא רק ברשלנות אלא גם בפשע מקצועי ממש. גם אם טעיתם ויצאתם לדרך ללא תוכנית וללא מערכת הסברה סדורה, אחרי שבוע או שבועיים היה אפשר להבין את גודל האירוע הציבורי. לא היה קורה דבר אם הימין היה נעצר לאתנחתא קצרה, וכמו שאומרים בצבא "יורד למדרון אחורי", מארגן את הכוחות, ועולה להתקפה בקמפיין מסודר שמאזן את האירוע ואת השיח.
יש הסבורים שחבל על המאמץ מול תקשורת מגויסת כל כך, שהפכה להיות שחקן ציר מרכזי לטובת השמאל ומסריו. ואני שואל: מי נתן לכם את הרשות להרים ידיים? כמעט בכל קמפיין ציבורי במשך השנים התקשורת לא הייתה לצידנו, בלשון המעטה. תמיד ידענו לעשות שימוש בכלים שבידינו ובתקציבים נמוכים, והבאנו הישגים. בקמפיין מסודר היה אפשר לרתום לא מעט אנשי רוח ומובילי דעת קהל, וגם לעשות שימוש נכון יותר בפלטפורמות התקשורת המסורתיות בימין ובמגזר. נכון, אולי לא היינו מגיעים לתוצאה של חמישים־חמישים, אבל כן לשבעים־שלושים; זה בוודאי הרבה יותר מהתוצאה הנוכחית של מאה־אפס לטובת השמאל והאופוזיציה.
אבל יש תקווה. דווקא המתווה החד־צדדי של הנשיא איחד את כלל חלקי הימין, גם אלו שרצו בפשרה וקיוו לה. זה הזמן של הקואליציה לעצור מעט, להתארגן ציבורית והסברתית ולגבש מתווה נכון עם תמיכה ציבורית רחבה. הימין הגיע לשלוט לארבע שנים ולא למושב כנסת אחד בלבד. אפשר להשלים את החקיקה גם בתחילת המושב הבא.
יש מחיר ליציאה לא נכונה לרפורמה. לא בושה לומר: טעינו, ונתקן. אמר לי פעם איש חכם: השאלה היא האם אתה רוצה לריב עם השומרים או לאכול את הענבים. בעבודה חכמה ונכונה נאכל בסוף את הענבים. זה אפשרי.
