השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן מבקשים בשבועות האחרונים לשכנע אותנו שהרפורמות המשפטיות המהפכניות שהם מובילים הן ענייניות. הן לא נועדו חלילה להשביע את רעבונם של פוליטיקאים תאבי כוח, אלא רק "לתקן" את הקלקולים שנפלו במערכת היחסים בין הרשויות בישראל. כשני אינטלקטואלים, הם מציגים את הרפורמה כמעין סדנה אקדמית משותפת לפקולטה למשפטים ולחוג למדע המדינה, המבקשת להציג מערכת יחסים מיטבית בין הרשויות, "לפי הספר".
אלא שהמצגת של השניים נסתרת מיניה וביה על ידי התנהגות חבריהם לממשלה ולקואליציה. מסמכי הרפורמה בקושי יצאו מן המדפסות, והשרים והח"כים כבר מדגימים מה קורה למערכת פוליטית בלי מורא שומרי סף. כאוס. שר התקשורת ממציא מדי יום גזירה חדשה על התקשורת בכלל ועל השידור הציבורי בפרט. שר התרבות מתקנא בהתקף ההרס, ומוציא את זעמו על יוזמת "שבת ישראלית", שדתיים וחילונים נהנו ממנה.
אפילו היו"ר המנוסה של ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, נדבק בטנטרום, ומציב על שולחן הכנסת לא פחות משישים הצעות חוק, שאחת מהן היא היוזמה לאסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. הזויה לא פחות היא ההצעה לבטל את מגבלת ההוצאה של משרדי הממשלה בהיעדר תקציב חוקי, ולאפשר לוועדת הכספים לאשר למשרדים כל תקציב שידרשו. אם יוזמה כזו תאושר, שום תקציב לא יוגש עוד במדינת ישראל. חיי השרים הרי יהיו קלים כך הרבה יותר.
כל זה עוד לפני שדיברנו על העימות בין שני השרים במשרד הביטחון, הנוגע לאחת הסוגיות הרגישות ביותר במדיניות הממשלה; ולפני שניתקל במשמעות הכאוטית של פיצול משרד החינוך בין ארבעה משרדים ושני שרים. במצב הזה, אין פלא שכמה מהשרים ממנים למנכ"לי משרדיהם אנשים שנפסלו מיד בנציבות שירות המדינה. הרי באווירה הנוכחית ברור שדינה של הנציבות להיות בקרוב כמו כל שומר סף שמפריע לשרים "למשול" כאוות נפשם. ממשלת די־9 על סטרואידים.
הכאוס הזה מתאפשר בזכות צירוף של שלושה מרכיבים. הבולט שבהם הוא חולשתו של ראש הממשלה, שמוכן לכל פשרה כאוטית שתעניק לו עוד ימי חסד בכיסאו. אבל יש גם שני מרכיבים מהותיים יותר, רלוונטיים לכל המערכת הפוליטית העולמית. הראשון הוא השינוי באופיו של הקהל, שתרבות הרשתות החברתיות מאפשרת לו לבטא בבירור ובעוצמה את דעתו על הפוליטיקאים לא רק בתקופת הבחירות, וממילא גורמת לנבחרים להתחנף לקולות האמוציונליים ביותר בקרב הבוחרים לאורך כהונתם. ברוכים הבאים לרפובליקה הישראלית השנייה, הלא היא ממשלת הרשתות החברתיות הראשונה.
השינוי השני הוא בדמות המערכת הפוליטית עצמה, שעברה מפוליטיקה של ערכים לפוליטיקה של זהויות – ובעצם, מפוליטיקה כאמצעי למימוש תפיסת עולם לפוליטיקה שמטרתה כוחם של הפוליטיקאים עצמם. לשם כך הם הופכים את עיקר השיח לממוקד בזהות המחנאית, שתהפוך את הזדהותך עם הפוליטיקאי לא לעניין רציונלי של תמיכה בסדר יום, אלא לעניין אמוציונלי של תמיכה במי שמסמל את זהותך. ועל זהות, כידוע, אי אפשר להתפשר. פוליטיקה של זהויות, בניגוד לפוליטיקה של ערכים, מושכת מטבעה למשחק סכום אפס.
אגב, קל להוכיח שהמהפך הזה מתקיים בימין ובשמאל גם יחד; ראו את הבוז המופנה מקרב שני המחנות כלפי הצעות הפשרה של הנשיא יצחק הרצוג, או של בני גנץ ויאיר לפיד. ממילא, בעידן שהפוליטיקאים נעשים בו פופוליסטיים יותר, לא נדרשת החלשת שומרי הסף אלא דווקא חיזוקם. אדרבה, התביעה לסילוקם היא עצמה מסימני הפופוליזם.
למי שאינו מודאג עדיין, הנה תזכורת מן העבר הלא רחוק. כבר היו בישראל ממשלות שהתייחסו בביטול ליריביהן ולאזהרות מומחים מקצועיים. הבולטת שבהן הייתה ממשלת אוסלו של יצחק רבין. כזכור, זה לא נגמר טוב, ולא רק במעשה הרצח. אבל הייתה עוד ממשלה כזו – ממשלת הליכוד השנייה, שהקים מנחם בגין ב־1981. גם היא התיימרה למשול בלי לשעות לאזהרות אנשי המקצוע. התוצאה הייתה מלחמה ממושכת ועקובה מדם בלבנון, אינפלציה של 400 אחוז בשנה וקריסת הבנקים. אין לנו צורך בשידור חוזר.
