מוקדם לדעת האם ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אבי חימי, ייאלץ לפנות בקרוב את כסאו בעקבות הפרסום אמש (ב') בתכניתה של אילה חסון בערוץ 13 אודות מעשים שביצע לכאורה. לחימי נתונה כמובן חזקת החפות, לכל הפחות עד שעניינו יתברר בפני הגורמים המתאימים, ועל כן מאמר זה לא יעסוק בשום אופן בשאלה מה עשה או לא עשה ראש הלשכה. אולם, לא ניתן שלא לתהות מדוע רפש מסוגים כאלה נדבק דווקא במי שעומדים בראש גוף שעניינו חוק ומשפט.
לשכת עורכי הדין היא גוף משונה מאוד, שכמותו כמעט שאיננו קיים בנוף הישראלי. גילדה מקצועית שפועלת לפי היגיון כמעט ימי בניימי. הגילדה היא שאחראית על שער הכניסה למקצוע, הגילדה אחראית לאתיקה של המקצוע, ומצד שלישי היא גם משמשת, לפחות לחלק מחבריה, כעין איגוד מקצועי. עורך דין פעיל איננו יכול לבחור שלא להיות חבר בלשכה. החברות היא תנאי לקבלת רישיון לעיסוק במקצוע. אולם, מנגד, הלשכה איננה רק גוף סטטוטורי הממלא תפקידים שהטיל עליו המחוקק. הלשכה מקיימת פעילות חברתית, השתלמויות, כנסים, ימי עיון וועידות, מסייעת לחברים, ואף פועלת להגן על האינטרסים של העוסקים במקצוע, לפחות בהתאם לאופן שהאינטרסים הללו נתפסים על ידי עסקניה.
ואם בכל אלה לא די, המחוקק העניק ללשכת עורכי הדין סמכות למנות שניים מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים. מדובר בכוח משמעותי מאוד במציאות הישראלית, שבה הוועדה בנויה למעשה במודל דו קוטבי. מצד אחד ניצבים הפוליטיקאים ובראשם שר המשפטים, מצד שני ניצבים שופטי בית המשפט העליון, ובתווך ניצבים נציגי הלשכה. כפי שכבר הוכח בעבר, הכוח המופקד בידיהם של נציגים אלו רב מאוד, והם אינם מהססים לעשות בו שימוש. בגלל האופן שבו פועלת הלשכה, קורה באופן אבסורדי לא פעם שהאיש החזק ביותר בכל הנוגע לבחירת שופטים במדינת ישראל, ודאי לערכאות הנמוכות, הוא ראש לשכת עורכי הדין. ברצותו ממנה, ברצותו מעכב, ואולי גם, לכאורה בלבד, יכול לנצל את מעמדו, לאו דווקא בדרכים כשרות וראויות.
חשוב לדעת, זו ממש איננה גזירת גורל. יש מקצועות נוספים שיש להם מאפיינים דומים לזה של מקצוע עריכת הדין, ובאף אחד מהם המחוקק לא העניק כח רב כל כך לגילדה המקצועית. קחו למשל את מקצוע ראיית החשבון. לרואי החשבון ישנה אמנם לשכה, אך החברות בה וולונטרית. מי שרוצה – חבר בלשכה, ומי שחושב שיש לו דברים טובים יותר לעשות עם הכסף הזה יכול להיות רואה חשבון מוצלח גם בלי להיות חבר בלשכה. הגוף הממונה על הכשרת והסמכת רואי חשבון איננו לשכת רואי החשבון אלא מועצת רואי החשבון. המועצה מונה 14 חברים, 7 מהם עובדי מדינה, 6 ממנה השר בהתייעצות עם הלשכה ועוד חבר אחד מהאקדמיה. את היו"ר ממנה שר המשפטים (בד"כ מנכ"ל משרדו), והמועצה כולה פועלת בתוך המשרד. המועצה אחראית לרישוי, וגם לכל נושא המשמעת. סמכויות מחוץ לגבולות אסדרת המקצוע אין לה בכלל.
אגב, לא רבים יודעים אך בעבר, זה היה המצב גם במקצוע עריכת הדין. בניגוד להסדרים רבים שאותם ירשה מדינת ישראל מהמנדט הבריטי, גילדת עורכי הדין היא יצירה ישראלית מקורית וחדשנית. עד שנת 1961 היו תפקידיה של הלשכה מחולקים בין שני גופים שונים: המועצה המשפטית (שהייתה דומה בתפקידיה למועצת רואי החשבון) ו"הסתדרות עורכי הדין בישראל" שהייתה ביסודה הארגון הוולונטרי של עורכי הדין (אף שעוד בהיותה כזו היא מינתה שני נציגים לוועדה לבחירת שופטים).
כוח רב יוצר השחתה רבה, כפי שלימד את כולנו לורד אקטון. הכוח הרב מדי הנתון בידי לשכת עורכי הדין הפך אותה לגוף בעייתי מאוד. הבעייתיות שבו אף מתחדדת לנוכח העובדה שהחברות בה היא אמנם חובה אך הפעילות במסגרתו איננה כזו. במוסדות הלשכה פעילים קבוצה מצומצמת של עסקנים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים תמיד את אינטרס ציבור עורכי הדין, ובוודאי שלא את האינטרס הרחב של הציבור הישראלי. קולם של עורכי הדין חשוב ומשמעותי, וראוי שהוא יישמע, אך קיומה של הגילדה המקצועית מיותר, ופוגע הן במשפטנים והן בציבור הרחב. במדינה מודרנית אין מקום לגילדה שכזו, וייתכן שהגיעה העת לשקול מחדש את עצם קיומה.
