במלאת מאה שנה למותו של אליעזר בן־יהודה בחנוכה תרפ"ג, ומכיוון שגם החנוכה היא ניצחון על המתייוונים, בחרתי לכבודו ולכבודה להעלות על נס שלושה אירועים אנושיים מתקופת שקיעתה של העברית.
נפתח בקיסריה. פעם הייתה שם אספה של יהודים, מספר התלמוד הירושלמי. בתחילת האספה אמרו כולם קריאת שמע. בא אחד מחכמי הדור, ר' לוי בר חיתה, ושמע שהם קוראים שמע "אלוניסטין" (הלניסטים), כלומר ביוונית. ביקש לעכבם: אינכם מתביישים? אומנם אינכם מדברים עברית, אבל לפחות את "שמע ישראל" הַגידו בעברית! הרי מדובר בכמה פסוקים בסך הכול…
- אני לא סובל את ביטויי ההיבריש כמו "עושה שכל" או "זה מרגיש לי"
- "הם משתוקקים כלם לבוא": ניסיונו של אליעזר בן יהודה להעלאת יהדות תימן
- שיחה בעברית צחה עם רות ברמן, כלת פרס ישראל לבלשנות
אמרו לו חכמים אחרים שהיו שם: מה אתה רוצה? הרי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהקפיד שהיא תהיה כולה עברית, כתב במשנה שמי שאיננו יודע עברית מותר לו לומר קריאת שמע בכל לשון, ובלבד שיגיד קריאת שמע. הבט במשנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה א'. לא השיג ר' לוי בר חיתה את מבוקשו, והאספה נמשכה ביוונית. אלא שזעקתו נחרתה בדפי התלמוד הירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה א' (עיבדתי את לשון המעשה לעברית של היום).
חלפו 1,700 שנה. מי יגלה עפר מעיניך, ר' לוי. לו יכולתי ליטול אותו בזרועו הייתי מראה לו שכיום לא רק בקיסריה קוראים שמע בעברית, ולא רק שכל ארצנו מדברת עברית, אלא אפילו באמריקה, כשניגשים לקריאת שמע – את זה גם שם אומרים בעברית. כן, השבח לאל, הצלחנו לעלות מתהום שמעטים האמינו שאפשר בכלל לעלות מתוכה.
עכשיו נדלג מהאירוע בקיסריה אחורה כמאתיים שנה, משנת 300 בערך לשנת 80 בערך. אנחנו בטבריה. עשר שנים אחרי חורבן בית המקדש השני, הסנהדרין כבר לא בירושלים. נשיא הסנהדרין סביב שנת 80, רבן גמליאל, יושב בטבריה וקורא בספר איוב, אבל לא בעברית, אלא בתַרגום הארמי (ובכתב יד. נזכור שאין בית דפוס בעולם עוד 1,300 שנה אחר כך). ראה אותו ר' חלפתא, ואמר לו: "רבן גמליאל, אני מתפלא עליך! אתה קורא תנ"ך שלא בעברית? זָכוּר הייתי ברבן גמליאל הזקן, אבי אביך, שהיה יושב על גב מעלָה בהר הבית… הֵביאו לפניו ספר איוב תַרגום, ואמר לבנאי וּגְנָזוֹ תחת הנדבך. כף של טיט שׂם עליו" (הבאתי את התיאור מן התוספתא מסכת שבת, תחילת פרק י"ג, בעיבוד ללשון ימינו).
מה אפשר להסיק מכך? שהסבא, רבן גמליאל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין בימים שבית המקדש עמד על תילו – היה קנאי לעברית: ראה תַרגום איוב, ושיקע אותו תחת הנדבך.
אבל הנה אנו קוראים מעשה אחר ברבן גמליאל הזקן: שוב הוא על גב אותה מעלה, אותה מדרגה חביבה עליו בהר הבית, יושב עם הזקנים ועם יוחנן מזכירו, ומכתיב לו שלוש איגרות רשמיות: לתושבי הגליל, לתושבי יהודה וגם ליהודי בבל. והנה, את האיגרות הוא מכתיב בארמית. גם זה מובא בתוספתא, במסכת סנהדרין, פרק ב'.
איך נחבר את שני האירועים המנוגדים של אותו מנהיג למסקנה אחת? מצד אחד יושב רבן גמליאל הזקן בהר הבית, וקובע: תַרגום התנ"ך לארמית – אסור! ומצד שני, הוא עצמו מכתיב התכתבות רשמית בתוך ארצנו – בארמית?
זה היה, כנראה, קו הגבול. בשנת 40 לספירה, דור אחד לפני החורבן, כשבית המקדש עדיין עמד על תילו, כבר השלימה ההנהגה עם כך שהעם היושב בציון זנח את העברית: המנהיגים עוד הקפידו שתנ"ך יקראו רק בעברית, ולא התירו לקרוא בתרגום. אבל אותם מנהיגים הפיצו תקנות שלשונן ארמית. עוד דור אחד עבר, והמדינה היהודית בארץ ישראל עברה מן העולם.
אלו העובדות: עם שקיעת העברית איבדנו גם את עצמאותנו, גם את ארצנו. רק אחרי שחזרנו לדבר עברית, זכינו לחזור בהמונינו למולדת ולהשיג את העצמאות. אליעזר בן־יהודה קדם לבנימין זאב הרצל.
מסקנה: אין עצמאות בלי דבקות בשפת הלאום, אין עצמאות בלי העברית. וכדאי שפרנסי הדור יקפידו על כך, שהורים יעמדו על כך, שנדרוש כל אחד מחברו: דברו עברית! בלי "היי" ובלי "ביי". קצת פחות "אוקיי", קצת יותר "בסדר", ויהיה בסדר.
יאיר טיקטין 052-6091396 רבקה שדה 052-2930285
