מפעם לפעם מתוודע הציבור הרחב, דרך כלי התקשורת, למקרה כזה או אחר של סרבנות גט קיצונית. הכותרות מבשרות על כך ש"סרבן הגט נשלח למאסר", או ש"המשטרה עצרה גבר מעגן שניסה להימלט מהארץ". לעיתים גורם מטעם בית הדין הרבני מתראיין ומתאר בפאתוס את המצוד שמנהלת "מחלקת עגונות" אחרי סרבני גט שבלעה אותם האדמה.
את השאלה האם אכן בתי הדין הרבני מתנהלים באופן המצופה מהם אשאיר להזדמנות אחרת. כעת אני מבקשת להעיר על הרטוריקה שמעצבת את השיח הציבורי בנוגע לסרבני הגט. כפי שהבהיר הפילוסוף מישל פוקו, האופן שבו מתעצב השיח כלפי תופעה מסוימת, מַבנה ומקבע את היחס כלפי מושאיה. כך למשל, השיגעון הובן בתקופות מסוימות כעל־אנושי, ואילו בתקופתנו הוא מוגדר באמצעות שיח רפואי. ברוח זו אני מבקשת לעמוד על האופן שבו מובנית ומובנת תופעת סרבנות הגט בקרב הציבור הרחב בישראל.
במקרי סרבנות, השפה שואלת באופן עקבי את מושגיה מהשיח העברייני והפלילי: הבעל הסרבן מובנה כפושע, האישה היא קורבן העבירה, בית הדין הוא הגורם המעניש שבכוחו להטיל סנקציות, ולעיתים גם המשטרה נכנסת לתמונה ומתבקשת לעצור את העבריין. גבולות השיח תחומים ביחסים שבין אדם שעשה מעשה אנטי־חברתי, ובין מערכת אכיפה שמטרתה להעניש אותו. כאשר סרבן הגט בא על עונשו הציבור נושם לרווחה, שהרי האיש נעצר ונענש, והסדר הושב על כנו. אנשים יכולים לחוש ש"יש כלים ופתרונות בהלכה לסרבנות גט", ובית הדין הרבני יכול להוציא לתקשורת הודעת יח"צ.
ואולם במקרים רבים אותו תרחיש שמתואר באופן הירואי, הוא מקרה קלאסי של "הניתוח הצליח, החולה מת". האיש נכלא אבל ממשיך בסירובו, וכעת האישה נותרת תקועה בנישואין על הנייר, עם בעל כלוא שאף אינו יכול לפרנס את ילדיהם. נוסף על כך, חרף מאות ואלפי תיקים של סרבנות גט, רק במיעוטם בוחרים בתי הדין הרבניים להטיל סנקציה על הסרבן.
כך, על פי נתונים מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים, לאורך כל שנת 2019 הוטלו שבעה צווי מאסר בלבד על סרבני גט, ואילו בשנת 2018 הוטלו בסך הכול שלושה צווי מאסר. בשאר המקרים בחר בית הדין שלא לכפות, ולרוב אף לא לחייב, את הבעל בגט. כלומר, הזרקור הציבורי מתמקד בקמצוץ המקרים, ומתעלם מרוב רובן של הנשים ה"מועקות", כלשון חז"ל, שבית הדין כלל לא סבור שהן זכאיות לסעד של אכיפת הגט.
התעלמות ממצבים נפשיים
זאת ועוד, ועל כך בעיקר אני מבקשת להצביע: גורלה של האישה שבעלה נעלם, נעדר או מצוי בתרדמת, אינו שונה משל מסורבת הגט, אך השפה, שמתעקשת על השיח הפלילי, מתקשה להכיל את המצוקה של אותן נשים, וממילא למצוא לה פתרונות. השיח הפלילי הרווח בסוגיית סרבנות הגט מסיט אפוא את תשומת לבנו מהיבטים שונים של הבעיה, ואינו מתאר אותה באופן נכון. מכאן שגם הפתרונות העומדים במוקד הם חלקיים, ואינם רלוונטיים לחלק מהמקרים.
אני מבקשת להציע שהדרך הנאותה להשקיף על סוגיית העגונות היא באמצעות הפריזמה של רעיון כבוד הבריות, ובשום אופן לא דרך השיח הפלילי. על רקע חשיבותה היסודית של מסגרת הנישואים בחיים היהודים קשה לומר את הדברים הבאים, אך הם צריכים להישמע: כאשר אישה נישאת כדת משה וישראל, באותו רגע מופקעת ממנה האוטונומיה לבחור ביציאה מהנישואים. מצב דברים זה חל כאשר הבעל הוא אדם רשע או אלים, אך גם כאשר מדובר באדם טוב אך מתמודד־נפש, או כזה שהיכולת הקוגניטיבית שלו מוגבלת בשל פציעה כזו או אחרת. מציאות זו חורגת מאוד מהדרך שבה בני אדם בימינו, שרעיון החירות הוא חלק מהאתוס שלהם, רואים את עצמם.
בדברים הללו אני מבקשת להתבסס על תשובה שכתב בראשית המאה העשרים אחד מרבני בריה"מ לשעבר, הרב נתן נטע אולבסקי (תשובתו מובאת במאמר שפרסם פרופ' צבי זהר בשנת 2018). טענתו של הרב אולבסקי היא שכיום קיים "אומדנא דמוכח" (הערכה ודאית, בשפה ההלכתית) שיהודים נישאים על דעת כך שהם יוכלו לצאת מקשר הנישואין בכבוד ובאופן שוויוני:
בהחלט קיים אומדנא דמוכח שגם כאשר הם משתתפים בטקס נישואין דתי של חופה וקידושין, כוונתם היא שזה יהיה מותנה באותו מידה של שוויון זכויות… אנו עדים לכך שדווקא באופן זה הם מסכימים להיכנס לקידושין. ובשום מקרה לא תסכים [האישה] לוותר על שוויון הזכויות שלה.
דברים מעוררי השראה אלה בוודאי לא השתנו מאז ראשית המאה העשרים. אדרבה, תודעת החירות רק התעצמה מאז.
כאשר משקיפים על הבעיה מנקודת מבט זו, ברור שהדרך לפתור את הבעיה המוסרית של העגונה ומסורבת הגט היא באמצעות פתרון שורשי והלכתי, ולא על ידי מרדף נואש, שלעיתים צולח ולעיתים לא, אחר בעל נקמן או כזה שמונע מאינטרס אחר, כפי שמטפלים בעבריין.
פתרון מעין זה מוצע כיום על ידי שלושה ארגונים שעוסקים באופן שוטף במצוקת העגונות: מרכז צדק לנשים, מבוי סתום וקולך. הפתרון הוא מסמך שעליו חותמים בני זוג לפני נישואיהם, והוא מבוסס על הרעיון ההלכתי הוותיק של "תנאי בקידושין" (שהובא על ידי הרמ"א בשם מהר"י ברין; ראו שולחן ערוך אבן העזר קנז, ד).
הנוסח של "שטר למניעת עגינות" (שגרסתו הסופית קיבלה את תמיכתו של הרב פרופ' דניאל שפרבר בשנת 2018) קובע כי מוסכם על בני הזוג שהם נישאים על דעת כך שיחיו חיים משותפים תחת קורת גג אחת. ואולם במקרה שבו בני הזוג חיים בנפרד במשך 18 חודשים או יותר, והאישה פונה לבית הדין על מנת לאכוף את השטר – הנישואין פוקעים ללא צורך בגט. פקיעת הנישואין מתאפשרת מאחר שהמציאות הנוכחית של המגורים הנפרדים, שאלהם מצטרפת הפנייה לבית הדין, נוגדת את תנאי חוזה הנישואין שעליו הסכימו הצדדים.
מובן שכמו לכל פתרון הלכתי, אף לרעיון זה קמה במהלך השנים התנגדות הלכתית, לעיתים עזה. ואולם, במקביל התגבשה תמיכה כזו או אחרת של גורמים רבניים משמעותיים. ביניהם ניתן למנות את הרב יוסף אליהו הנקין בראשית המאה העשרים (שבהמשך חזר בו מסיבה זו או אחרת); רבני צרפת וקושטא בראשית המאה העשרים; הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, שכיהן כראשון לציון בשנות הארבעים של המאה הקודמת; והרב אליעזר ברקוביץ.
הפתרון המוצע מבוסס על ההבנה שאם חפצים אנו שהמסגרת של נישואין כדת משה וישראל תמשיך להיות מוסד ליבה בתרבות היהודית, היא לא יכולה לכלול פגיעה בחירות, שבימינו נחשבת פגם מוסרי שורשי, וברוח דברי הרמב"ם: "אין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (משנה תורה, הלכות שבת ב, ג).
השטר למניעת עגינות, שכל זוג יכול לחתום עליו, הוא דרך להבטיח את נצחיות התורה שבעל פה, כמו גם את ביסוסו של מוסד הנישואין היהודי, שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קרנו יורדת מדי שנה, עם הצטמצמות שיעור הזוגות שבוחרים למסד את יחסיהם באמצעותו.
התמקדות בהעלמתו של היסוד הבלתי מוסרי, "החטא", בניגוד לרדיפה העכשווית אחר הבעל הפרטיקולרי, "החוטא", היא הדרך שהתוותה ברוריה (בבלי ברכות י, א), כאשר פירשה את הפסוק "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" – חטאים ולא חוטאים.
עו"ד ניצן כספי־שילוני היא מנהלת משפטית של "מרכז צדק לנשים" וחברת ארגון קולך
