שלוש הכרעות דין פורסמו בשבועיים האחרונים נגד מבצעי לינץ' בתקופת פרעות "שומר החומות". ערבים שתקפו יהודים בטמרה, עכו וירושלים הורשעו לאחרונה ונגזרו נגדם עונשי מאסר בכלא. קריאת פסקי הדין מלמדת על גודל האכזריות והרוע, פשוט רוע, אין מילים אחרות להגדיר את המעשים הללו, שכוונו כלפי אזרחים יהודים חפים מפשע.
פסקי הדין מצמררים. הם מגלים את אזלת היד של כוחות הביטחון ורשויות החוק להגן על אזרחים תמימים שעשו את דרכם לביתם. בירושלים, זוג שחזרו מאירוסיהם נתקלו בהמון צמא דם וניצלו בניסי ניסים. בטמרה, יהודי ששהה בעיר הוסגר לידי המון אלים לאחר שזוהה כיהודי לאור מדבקת ברסלב שהייתה מתנוססת על רכבו. מור ג'נאשווילי, גיבור ישראל, נסע לאמו בעכו וחווה לינץ' אלים ואכזרי מעשרות פורעים.
כפי שתיאר השופט ארז פורת במשפט ארבעת העבריינים מטמרה: "זוהי אכזריות שאינה יודעת גבול, מעשה המעורר שאט נפש ושפל אנושי מן הדרגה הראשונה", כתב פורת, "רצונם של התוקפים היה להשמיד ולאבד כל זכר לנוכחות יהודית בעירם. מדובר במעשה של טרור המיועד לזרות פחד בקרב האוכלוסייה היהודית ולמנוע כל קרבה מצד יהודים לעירם של הנאשמים".
אחרי אירועי "שומר החומות" החל מצעד ההסברים לתופעה הזו שהכתה את החברה היהודית בתדהמה. כיצד אלפים מבני החברה הערבית לוקחים חלק במהומות ופרעות אלימות, תוך כדי שארגון הטרור חמאס משגר טילים לערי ישראל. רבות דובר על הערים המעורבות, שם היו חיכוכים קשים בין האוכלוסיות השונות. אנשי שמאל בקשו להציב את סוגיית הגרעינים התורניים כטריגר לאלימות הברוטאלית של ערבים-ישראלים בערים המעורבות. למעשה, תוך כדי אירועי שומר החומות החל קמפיין די מכוער נגד קיומם של הגרעינים התורניים ככאלה שאשמים ביחסים העכורים בין יהודים לערבים.
למעשה, בקרב גורמים מובילים בחברה הישראלית זו התפיסה השלטת עד היום. לפני כחצי שנה התקיים כנס באוניברסיטה הפתוחה על ערים מעורבות בהקשר של אירועי החומות. שמעתי את כל ההרצאות בכנסת, ולמדתי שהאשמים המרכזיים באירועי שומר החומות הם היהודים. בין אם השלטון ובין אם אנשי הגרעינים התורניים. השיח בהרצאות הללו על מקומם של הערבים באירועי הפרעות היה כאל קורבנות מסכנים, שנגררו באל כורחם אל האלימות. על גורם מרכזי במהומות בערים המעורבות לא הושמעה מילה ולא חצי מילה, אבל הגרעינים התורניים? מינימום הגרעין האיראני.
בסוף הכנס שאל המארגן, פרופ' דניס שרביט, לאור כל ההרצאות שניתנו באותו יום עיון, את השאלה הבאה שמבטאת את יחס הדוברים לגרעינים התורניים. הוא ניסה להבין האם הגרעינים התורניים הם מפלצות.
"אני אגיד את זה בצורה קצת חריפה – האם הם באמת מפלצות כאלה?", תהה פרופ' שרביט, "כל גוף יש לו אגף שמאלי, אגף ימני, אגף מתון או אגף קיצוני, האם סוג כזה של ויכוחים מתנהלים בתוך הגרעינים התורניים הללו, או שבאמת הם מקשה אחת, וזה כזה שטחי ומלאכותי שלא כדאי להקשיב לזה מחשבה?". אגב, היה אמור להיות דובר מטעם הגרעינים בכנס הזה אך הוא ביטל את השתתפותו. מעניין למה. בכנס של האוניברסיטה הפתוחה שדרו את הסרט "עדויות מאי" שמתאר את סבלם של ערביי יפו באירועי שומר החומות, אבל על החייל שעבר לינץ' ביפו פחות דיברו. גם לא על הילד הערבי מיפו שנפצע קשות מבקבוק תבערה שיודה על ידי פורעים ערבים, שחשבו שביתו הוא ביתם של יהודים.
בנוסף להפניית אצבע מאשימה כלפי הגרעינים, נטען שהאלימות הערבית יצאה מקרב צעירים ערבים החברים בארגוני פשיעה ובכנופיות, וכי חלק ניכר מהאלימות, שנבעה מסגירת חשבונות נגד עסקים יהודים, מקורה במאבקי כוח של שליטה.
* * *
הלינץ' האכזרי בטמרה מספר סיפור אחר לגמרי, סיפור אנטישמי קלאסי. צעירים ערבים ללא עבר פלילי (כך גם אצל מבצעי הלינץ' בירושלים ובעכו), חלקם לפני לימודים באקדמיה, מזהים יהודי על פי סממן חיצוני ופשוט מנסים לחסל אותו. בטמרה אין גרעינים תורניים, זו עיר ערבית ללא יהודים, ובמקרה עבר שם יהודי. מדובר בהתקפה ברברית על יהודים באשר הם יהודים. כך קרה בטמרה, כך קרה גם בכפר כנא, באום אל פחם ובשייח א-דנון, מקומות ללא גרעינים תורניים, ללא בתי חב"ד וללא יהודים בכלל.
מרגע שאותם צעירים נכנסו להליך משפטי הם קיבלו גיבוי מהקהילה שלהם, גיבוי תקשורתי של ערוצי תקשורת ערביים המציגים אותם כקורבנות של המערכת המשפטית היהודית והציונית, וגם גיבוי מצד פוליטיקאים שבאו לעצרות וכנסים בעניינם.
"ועד העם" בטמרה דאג ללוות ולעדכן את הציבור בעניינם של מבצעי הלינץ' בטמרה. "החיוך של צעירינו חזק יותר מכל דיכוי", כתב האסיר לשעבר אמיר מחו'ל על מבצעי הלינץ' בטמרה. מחו'ל הוא ממנסחי "הצהרת חיפה" – מסמך החזון של ערביי ישראל שפורסם בשנת 2007.
אחד המלווים של מבצעי הלינץ' בטמרה הוא מוחמד סובח, חבר הלשכה המדינית במפלגת בל"ד ואחראי על "תיק הנוער" במפלגה הערבית. הוא גם יו"ר "ועד העם" בטמרה. בעקבות פסק הדין כתב סובח שעל אנשי טמרה להמשיך לתמוך במשפחותיהם של מבצעי הלינץ' והעבריינים עצמם. במסגדי טמרה, כך לפי סובח, יתקיים איסוף כספי לטובת המשפחות, באישור אנשי הדת, לקרן מיוחדת. יתקיים דיון בקרב חברי "ועד העם" האם יש לערער על החלטות בית המשפט.
התמיכה במבצעי הלינץ', מסביר סובח, מגיעה מתוך ההבנה של תושבים רבים בטמרה שהנאשמים לא זכו למשפט צדק. גזר הדין היה מוגזם מדי, טוען סובח. בהשוואה למקרים אחרים של עבריינים יהודים, העונש הוא קשה הרבה יותר ונוסף הסעיף של הטרור. סובח גם מזכיר את העובדה שהיה ניסיון של פיוס מצד המשפחות ואנשי טמרה שפיצו בכסף את הקורבן היהודי, ולכן בכוונתם להמשיך לתמוך במשפחות ובנאשמים.
"זו קרן שאוספת כסף, עבור המשפחות", אומר סובח בשיחה עם אתר מקור ראשון, "זה כסף שנאסף עבור ההגנה המשפטית זה הולך לעורכי דין. הכסף מגיע מתושבי טמרה. ואנחנו הולכים לדבר על זה כי הצעירים האלה הורשעו במעשים מסויימים אבל במקביל יש יהודים שהורשעו גם במעשים דומים אך לא קיבלו באותו עונש. יש פה שיפוט גזעני. אנחנו מבינים שהיו מהומות וקרו דברים, אבל בלינצ'ים שהופנו נגד ערבים לפעמים לא נעצרו ולא הורשעו באותו אופן. אברהים מוריח רק בעט ברכב של אותו קורבן ולכן הוא בסופו של יום נכנס לכלא לחמש שנים. יש פער עצום בין נאשמים ערבים ליהודים ויש כאן אי צדק, ולכן יש סיכוי שיהיה ערעור לעליון".
גם בתנועה הלאומנית "בני הכפר" ביקשו להביע סולידריות עם מבצעי הלינצ'ים בטמרה, ואף העבירו ביקורת על ההנהגה הערבית, אשר לטענתם היה עליה להתארגן מבעוד מועד כדי להגן על הצעירים הפורעים.
העונש שקיבלו מבצעי הלינץ' בטמרה הוא 7 שנים בכלא. עונש יחסית חריג לצעירים שהשתתפו בפרעות ונתפסו, אבל כשקוראים את פסקי הדין מבינים שהצעירים הללו אבדו צלם אנוש. הם פעלו כמו שפעלו אנטישמים בתקופות האפילות בהיסטוריה של העם היהודי. ישראל הוקמה, בין היתר, כדי להגן מפני ולהילחם נגד התופעות האנטישמיות הללו. במובן הזה, 7 שנים לשונאי יהודים הוא עונש מקל וסלחני מדי.
