רבים מזהים את אבא הלל סילבר כרחוב מרכזי ברמת גן, אך בפועל, הרב היהודי אבא הלל סילבר, אוחז במניות יסוד לאומיות והיווה ברומטר כבד משקל היסטורי בהגייתה והוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947 – היום לפני 75 שנים – וכינון ריבונות יהודית עצמאית בארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות.
הרב סילבר נמנה עם מנהיגי רוח ציוניים רבי מעל,ה שאין עוררין על מרכזיותם בעיצוב חבלי הלידה הלאומיים של מדינת ישראל, אך בניגוד לדמויות ציוניות אייקוניות כהרצל, אוסישקין, נורדאו וסמינלנסקי, אשר פועלם זכור היטב בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, מורשתו נשכחה כמעט כליל. הסיבות נטועות בשורשיו האידאולוגיים; כמי שהיה מזוהה בעוונותיו עם התנועה הרוויזיוניסטית וזרועות המחתרת האצ"ל והלח"י שפעלו בחסותה, הודר הרב סילבר ע"י דוד בן גוריון מסביבת המנהיגות הציונית. בנוסף, הוא זוהה כרב רפורמי חריג שהוקע על ידי הזרם האורתודוקסי השליט.
כמנהיג מרכזי בקהילה היהודית-אמריקנית פעל סילבר ללא לאות, הן בארה"ב והן באירופה, ליצירת תשתית פוליטית שתאפשר ליהודים את מימושה של הצהרת בלפור מ-1917 – הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. הוא פעל בשתדלנות בלתי פוסקת מול מנהיגי המעצמות העולמיות כמו שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ואנשי הממשל הסובייטי ליטבינוב ומאיסקי, שדלתותיהם הייתה פתוחה עבורו לרווחה, וניסה לשכנעם שנציגיהם באו"ם יתמכו בהחלטת החלוקה. גולת הכותרת של מאמציו הייתה פגישתו עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, פגישה דרמטית שהובילה לתמיכה מפתיעה של המעצמות הגדולות, עם החלטת ברית המועצות להצביע בעד תוכנית החלוקה. "שלא תשכחו מי תמך בכם", הזכיר גרומיקו לסילבר מדי פעם. ארצות הברית, שלא ראתה בעין יפה את ההחלטה, הייתה בטוחה שישראל תהפוך חיש מהר לשלוחה סובייטית במזה"ת, ולכן נמנעה לקיים עמה מערכת יחסים הדוקה.
באו"ם עצמו ייצג סילבר את הצד היהודי ובעימות מול הצד הפלסטיני. הוא נשא נאום היסטורי בו סיפר על תרומת היהודים לציוויליזציה ועל זכותם ההיסטורית המובהקת לכינון בית לאומי במולדתם ההיסטורית. מנהיגותו של סילבר, ידענותו, יכולתו הרטורית וכושר השכנוע שלו, איימו על הנהגת היישוב אז ובראשה דוד בן גוריון. דוגמה לכך באה לידי ביטוי כאשר סילבר שם ללעג ולשנינה את נאומו של עורך הדין הפלסטיני הנרי קטאן, שעסק בעשיית חשבונות היסטוריים שהתקבלו בבוז ודרש מדינה ערבית עצמאית ללא יהודים.
על אף שהתמיכה הציבורית למינויו של הרב סילבר לנשיא המדינה באותם ימים חצתה מפלגות, התנגדותו הנחרצת של בן גוריון שדאג לסיכול המינוי, הביאה את סילבר לוותר ולהישאר כמנהיג הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב, עד יום מותו בשנת 1963. אם את מנחם בגין החרים "הזקן", ונהג להתייחס אליו בכינוי המפורסם – "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר", הרי שאת סילבר הוא העדיף מחוץ לגבולות ישראל. כהיסטוריה פוליטית שמשכתבת, גם באותה עת מנעו עימותים פוליטיים אישיים את ההוקרה לאדם ומנהיג שמדינת ישראל חבה לו כה רבות. היום, כשנושא החרמות במישורים הפוליטיים והדתיים זוכים לרנסנס ציבורי, ראוי שנביט על העבר ונלמד עד כמה זה היה מיותר.
ד"ר עמנואל ניומן, חברו הקרוב של סילבר, אמר כי "אלמלא מלחמת-הקוממיות לא הייתה קמה מדינת ישראל, אך אלמלא הגושפנקא הבינלאומית, שהעניק הניצחון של סילבר בעצרת האו"ם, ייתכן שמלחמת העצמאות לא הייתה ניטשת כלל".
