עד היום לא הצלחתי להבין לעומק האם אני באמת רוצה ורציתי להקים משפחה. הרעיון הזוגי יותר קוסם לי באופן אישי, וקל יותר לתפיסה. אין בו עדיין הקמת משפחה, הוא נשאר בין שני אנשים מבוגרים ועצמאיים. זה נשמע קשה אולי, אבל כשזה רק שניים אין במי לפגוע, אין למי להרוס את החיים, על מי לקחת אחריות שבחרת להביא אותו לעולם המשוגע הזה, למאבק החיים, ולפעמים רק לצורך מימוש עצמי. שני מבוגרים יכולים לקבל אחריות על עצמם אבל ילד הוא חסר אונים ותלוי לחלוטין בהוריו. אם אני מביטה על זה מנקודת מבט כנה ונוקבת, יש בי משהו שלא מתחבר לתחושה ולרצון של הבאת ילדים לעולם, אני פשוט יודעת שצריך, שזו המטרה, שיש לי רחם, וגם שמשפחה וילדים זה דבר משמח וזו אהבה גדולה.
קראתי בשבת האחרונה ספר של הרב יהונתן זקס ז"ל. במאמר לפרשת לך לך הוא אומר שלפי התורה אברהם יותר מכול דבר אחר הוא- אב, שהיהדות יותר מכול אמונה אחרת מקדשת את הערך של להיות הורה. עבור אדם שמנסה להבין את השפעת הבורא על נבראיו, מסביר הרב זקס, הבאת חיים חדשים לעולם- זו למעשה התמצית והמהות של הבריאה. הפרשנות של הרב זקס ריגשה אותי. יש בה משהו גדול מצד אחד וכל-כך טבעי ופשוט מצד שני. כל הפסיכולוגיה מושתתת על ריפוי האדם דרך הילדות שלו ויש שיגידו שהתיקון והריפוי הולכים דורות אחורה. באנו לפה כמשפחה אחת גדולה שהייעוד שלה הוא תיקון העולם.
כאן אפשר לעצור ולשאול – מי אני שאעצור את ה'משפחתולוגיה' הזו שקיימת מדורי דורות, את התיקון הזה? אבל אפשר גם להביט עמוק יותר פנימה ולשאול האם חיבור והקשבה לתחושות שקיימות בי, הוא לא ריפוי וניסיון להבנה עמוקה יותר של המהות ההורית?
ברצף פרשות 'המשפחה היהודית הראשונה' שאנו קוראים עכשיו בתורה, יש לא מעט אפיזודות שעלולות להראות כסתירה מוחלטת למהות המשפחתית, אך רק לכאורה. הסיפור הראשון שקופץ לראש הוא סיפור העקידה, אך ישנן דוגמאות נוספות: כך, למשל, הבקשה התמוהה של שרה מאברהם להביא ילד מאישה אחרת או הגירוש של אברהם את ישמעאל בנו. ועוד לפני כן, עצם הקריאה לאברהם ללכת מבית אביו ואימו אל הארץ אשר "אראך". הרי היה אפשר לומר שם של ארץ מסוימת, אבל ברור שהכוונה כאן היא לארץ תודעתית וכדי להגיע אליה היה עליו לעזוב את בית אביו ואימו, קודם כל.
יצא לי לעבוד עם נשים מתמודדת נפש שהיה להן ברור שלעולם לא יביאו ילדים לעולם. לאלה מהן שכן בחרו ללדת אני יכולה לומר שהכאב והקושי העצום שילדיהן נאלצו להתמודד איתם- מעלים שאלות מוסריות כמעט. בעיניי הבחירה של אלו שהחליטו לא להביא ילדים לעולם, היא בחירה אימהית מאוד. אין להן כלים ויכולת לגדל ילד והן קיבלו על עצמן בענווה את התפקיד הזה שניתן להן בגלגול הזה.
לגבי עצמי, חלק מהתשובות הנפשיות, פסיכולוגיות ואפילו נשמתיות ברורות ומובנת לי. אך בסופו של דבר, אני בעיקר שואלת את השאלות, לא סוגרת, לא קובעת עובדות, מקשיבה ומכבדת את הרגשות שלי, מטפלת ומבריאה את הכלים שלי לקראת אימהות, באיזו צורה שתגיע אליי. ולפעמים הדברים כל-כך פשוטים, רק צריך לחכות להתאהבות הזו, הנכונה, שתרצה לגדול ולהתרחב. ללכת אל הארץ אשר יראו לך.
