זה שוב קורה. חלקים מהמגזר הערבי לחצו על כפתור ההשמדה העצמית. הפוגרום בלוד – רמלה, לצד האירועים בחיפה, כפר כנא ומקומות נוספים בהשתתפות צעירים ערביים שהזדהו עם חמאס מזכירים מאד את אירועי אוקטובר 2000. היו לכך סימנים מעידים בשבועות האחרונים. המנהיגות הערבית בדמות הרשימה המשותפת סימנה את הדרך למה שמתחולל כעת בערים המעורבות לאחר שבשבועות האחרונים אימצה קו לעומתי על רקע אירועי ירושלים, והביעה תמיכה בהתפרעויות הצעירים הערבים במזרח העיר ושלפה מחדש את סוגיית "הכיבוש" שכמעט ונעלמה מהשיח הפוליטי שלה בשנים האחרונות.
התנהלות אנשי הרשימה המשותפת לא צמחה יש מאין. ברמה הפוליטית, היא הוזנה מכוח המאבק הפוליטי הפנימי שמתנהל מול מנסור עבאס של רע"מ אשר הוביל את רשימתו להישג משמעותי בבחירות הכלליות האחרונות תחת רישומה של אסטרטגיית ההשתלבות הכלכלית אותה הציב כסדר יום חדש לפוליטיקה הערבית בישראל. בכך הוא הציב איום מפורש על ההגמוניה של המנהיגות היסטורית של מפלגת חד"ש החילונית בראשות איימן עודה, שהיא הלב הפועם של הרשימה המשותפת.
אבל ההתפרצות בערים המעורבות נבעה מתוך הקשר רחב יותר של חזרת פוליטיקת הזהות המזרח תיכונית בחסות מספר אירועים מעצבים שאפשרו את השינוי הזה: הבחירות בארה"ב ונוכחות הממשל האמריקאי הפרוגרסיבי של ביידן, לצד סימני חולשת המערכת הפוליטית בישראל וספציפית חולשתו של נתניהו שהיה לו בשנים האחרונות תפקיד משמעותי ביצירת הרתעה אסטרטגית עבור ישראל.
כל אלה, לצד מה שנרשם לאורך משבר הקורונה של השנה האחרונה כביטויי חולשה של המערכת המדינתית הישראלית וזרועותיה, לנוכח גילויי האוטונומיה של קבוצות וקהילות בתוך המרחב הישראלי והקושי לייצר משילות אפקטיבית שחזרה על עצמה באסון מירון, סיפקו את התשתית למה שאנחנו רואים היום. הם יצרו את הקרקע שאפשרה לגורמי ההתנגדות השונים במרחב לקרוא תיגר על הסדר הקיים שאופיין בעשורים האחרונים ביציבות פוליטית וביטחונית יחסית ולהחזיר את פוליטיקת הזהות הלאומית לקדמת הבימה.
גילויי האלימות הקשים בערים המעורבות מצד צעירים ערבים שהצטרפו לאקטיביזם המחודש של המנהיגות הפוליטית הערבית באים דווקא לאחר עשור חיובי ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי שעמד בסימן צמצום העיסוק בסוגיות הלאומיות והזהותיות לטובת סדר יום המבוסס על כלכלה וחברה. תוכנית החומש למגזר הערבי בעלות של יותר מעשרה מיליארד שקלים הייתה שיאו של התהליך הזה שבמובן מסוים תורגם להישג של רע"מ בבחירות ואפילו הכשיר את הקרקע לשיתופי פעולה פוליטיים בין הפוליטיקה היהודית לבין חלקים מזו הערבית.
גם אם כך, מתחת לפני השטח רחשו תהליכים שליליים שהשתנות הנסיבות האסטרטגיות אפשרו להם לצוץ החוצה ולמעשה להחזיר את הגלגל לאחור. הנה כי כן, פוליטיקת הזהות חוזרת לקדמת הבימה ומחברת את ישראל השבעה וההדוניסטית בסוג של התעוררות מחודשת לחומרי הגלם הבסיסיים של המרחב האזורי והפנימי והולמת במה שהוגדר כ"מודל דואבי" להסדרת מערכת היחסים עם גורמי האזור המבוססת על הרעיון הכלכלי, או לפחות מלמדת על האפקטיביות הנמוכה שלא ללא מהלכים משלימים של הפגנת עוצמה וקביעת "קווים אדומים". בכך היא גם טוענת מחדש בפוליטיקה המקומית בהגדרות הנשכחות של שמאל וימין שהיטשטשו מאד בשנים האחרונות עד כי האפשרות להקמת ממשלת הפסיפס של בנט-סער-לפיד בגיבוי מפלגת רע"מ ומפלגות השמאל נראית כיום כעניין הרבה פחות סביר.
בנסיבות הקיימות, דומה כי מה שמתחולל כעת במגזר הערבי הוא קו שבר עמוק, לא פחות מזה שנוצר בעקבות אירועי ספטמבר 2000. זוהי התרחשות שללא ספק יוצרת חציצה מוחלטת בין התהליכים החיוביים שהתרחשו בעשור האחרון לבין המגמה והמציאות שתתפתחנה מכאן והלאה. הנתק בשיח הפוליטי בין עבאס לנפתלי בנט הוא, כאמור, אחד הביטויים המיידיים במישור הפוליטי לכך אבל סביר כי תהיינה לכך השלכות נוספות, כולל למשל על מידת הנכונות של כל ממשלה עתידית להמשיך ולקדם את התוכניות לשילוב כלכלי של המגזר הערבי בתנאים הנוכחיים, שבהם תפחת הלגיטימציה הציבורית לכך.
בראייה היסטורית, אין זו הפעם הראשונה שבה חלקים מהמערכת הערבית – פלסטינית, לוחצים על מה שאפשר להגדיר ככפתור ההשמדה העצמית ובועטים בדלי המלא בחלב. לאורך ההיסטוריה של היחסים בין יהודים לבין ערבים-פלסטינים חזרה על עצמה התופעה ובאופן קבוע ותדיר. החל מהפניית העורף הערבית-פלסטינית להחלטת החלוקה בשנת 1947 ועד לאירועי 2000 שהתחוללו גם בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וגם בשטחי ישראל, בואכה הניסיון לאתגר את פרדיגמת המדינה היהודית דרך "מסמכי החזון" של שנת 2006/7.
בכל אחת מהסיטואציות הללו ההחלטה הערבית-פלסטינית הביאה לתוצאה הפוכה. היא הסיגה לאחור את העניין הערבי-פלסטיני, אבל חשוב יותר לעניינו שהיא הייתה כרוכה תמיד במהלך של התעוררות יהודית – ציונית והעמדה של גבולות. ישראל הציונית עומדת כרגע בפני רגע היסטורי נוסף שבו עליה להתנער מפוזיציית ההכלה ששירתה אותה נאמנה בשנים האחרונות ואפשרה את שגשוגה הכלכלי כדי לסמן מחדש את גבולות המותר ובעיקר את גבולות האסור במערכת היחסים עם אזרחיה הערבים, לא כל שכן גם מול חמאס ותושבי רצועת עזה.
