בעבר, כשדיברו לידי על תקינות פוליטית, מיד הסמקתי מבושה. כנראה לא עמדתי בתור הנכון כשחילקו אותה.
אני לא ממש יודעת להתכתב עם המקובל והמותר. וגם כשאני מנסה להיות בסדר, מגיע משפט שלי או גיחוך לא במקום, שמגלה לכולם שבעצם אין לי גרם של טקט. שעדיף לא לעשות איתי פדיחות, כי זה תמיד ייגמר במבוכה שתקבור (תיאורטית, כמובן) את כל הנוכחים
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על חטא שחטאנו? כנראה שלא
– כך השיגה (גם) אותי הקורונה
– הקומנדו נגד מבריחי סמים: באים ללכוד חוליות טרור
אבל אז קרה לי נס. ואל תשפטו את בחירת המילים, בדיוק סיפרתי שאני לא ממש פוליטיקלי קורקט.
הנס הוא שהתאלמנתי. אם נתעלם מכל החסרונות הבולטים מאוד של המצב, יש בו יתרון אחד מובהק שמשחק לגמרי לידיים שלי. מותר לי לומר כמעט הכול, תמיד.
לפי דעתי מישהו צריך להכריז כבר שבאופן כללי מותר לכולם לומר הכול, ושאין כמו אותנטיות גם אם היא קצת מביכה, וגם אם לפעמים יש בה משהו שגורם לזוע באי נוחות.
ברגע שהקרח נשבר, לכולם קל הרבה יותר.
בכל מקרה, הכנתי לכם פה כמה סעיפי NPC (אין פוליטיקלי קורקט). על החיים ועל המוות.
שימוש בכלים חד־פעמיים: פעם צילמתי את הילדים שלי אוכלים צהריים והעליתי לסטטוס. מישהי הגיבה – “מה? אתם אוכלים בחד־פעמי?"
רק אז קלטתי פתאום שרוב העולם לא מעלה תמונות שמתעדות אותו אוכל בכלי פלסטיק למיניהם; אבל בואו, תפסיקו לעבוד עלינו, כולכם משתמשים בכלים חד־פעמיים.
זה אולי פחות יפה בתמונות, אבל זו האמת, ואני בזה לכם – כל יפי הנפש הממהרים להחליף לכלים אמיתיים כשזה מגיע לתמונות.
אני לא מתכוונת להשתנות למענכם. אחרי הכול, אתם לא תהיו אלה שישטפו את הכלים בכיור אחרי שדפקתי פוזה למצלמה. אז מותר לי. אני אלמנה.
בורא נפשות רבות: כשאת אלמנה, מותר לך להטיל על כל אחד בכל רגע תפקיד שהיה אמור למלא בן זוגך. אם את מזמינה חברים לשבת, לגיטימי לגמרי להצהיר בפני האורח שתפקידו להיות “אבא של שבת" ועליו לבצע את כל המשימות שדורש התפקיד, כולל להרים את הילד שלי על הכתפיים.
כמו כן, מותר להתקשר באמצע הלילה לשכן, לדרוש ממנו שיגיע מיד להרוג את הג'וק בשירותים.
דמים תמורת דמים: גם בהקשר הפוליטי, נהוג לומר במחוזות מסוימים שממש ציני לדרוש תגובה של בנייה והתיישבות אחרי רצח יהודי. ואני חושבת שגם ככה שום דבר לא ישיב אותו אליי, אז למה לא לחגוג קצת ולהשיג דברים. מכיוון שהמחיר אף פעם לא משתווה, אז רצוי כמה שיותר.
ניפגש בתחיית המתים
הכול צחיק: כשפרסמתי בעבר ממים על אלמנות ומאוחר יותר על "אני קברתי פה את בעלי", ידעתי שאני עלולה להסתכן. שאנשים עלולים להיפגע או לא לקחת את זה בקלות. גם כאן השתמשתי יפה בקלף הנצחי שאין עוד מלבדו. “מותר לי, אני אלמנה", אמרתי, והרשיתי לעצמי לצחוק. גם על המוות. למזלי הגדול, הרוב המוחלט התחבר ואהב, ורבים השתתפו והוסיפו בעצמם ממים הקשורים לאובדן ולשכול. כיף. ויסלחו לי הצקצקנים שחוששים מפגיעה במת. הוא המת שלי, ואם הוא נפגע ממני, שיבוא ויאמר את זה בעצמו. נראה אותו.
מתים לא מדברים, ולא יכולים להחזיר לך כשהשחרת את שמם או חשפת סודות שלא היית חושפת בחייהם. לכן, לכי על זה, אלמנה. זה הזמן לסגור חשבונות עם הנפטרים. רק אל תשכחי לפזר קצת הילה סביב הסיפורים, כי לכי תדעי מתי הם יחזרו ומה תהיה תגובתם בתחיית המתים.
חיה את החלום: אם מדברים על פוליטיקלי קורקט, חייבים לגעת בנקודה המטרידה ביותר לגבי אלמנות טרור. האם הן אכן מיליונריות? למזלי הרב, נולדתי בתחושה שאני מיליונרית ואף פעם לא חסר לי דבר, גם אם הבנק הראה אחרת.
אבל אם שאלתכם הייתה אם זה השתלם כלכלית – בואו רק נאמר שאני נהנית היום מקצבת נפגעי טרור (שאני קוראת להם "כספי טרור") שהרווחתי לגמרי ביושר, אך לצערי תחושת העושר לוקה בחסר. בסוף לא הכול נמדד בכסף.
בלי פילטרים: מאז ומתמיד לא הייתה לי בעיה לפרסם תמונות שלי בלבוש בלתי מחמיא או עם חצ'קון שבדיוק צמח מעל השפה. גם לא כל כך אכפת לי לשתף צילומים משפחתיים אפילו אם יש בהם המון בלגן ולכלוך או ילדים פרועי שיער. אני יודעת שיבוא יום והילדים יגלו את עולמי העשיר ברשתות החברתיות ובעיתון, ובכמה תמונות הם כיכבו. בינתיים אני משתדלת לוודא שהם הבינו היטב שאמא שלהם מביכה ללא תקנה. ככה בבוא העת זו לא תהיה הפתעה גדולה מדי.
הצחוק והבכי: קצת אחרי הרצח של רזיאל הזמינו אותי, יחד עם חברה אחרת שבעלה נרצח, להעלות משואה בטקס יום הזיכרון לחללי פעולות האיבה. הטקס עצמו היה רציני ועצוב, כמובן, אבל אני וחברתי לא הצלחנו לשמור על ארשת רצינית לכל אורכו. זה לא שצחקנו בקול או זלזלנו באירוע חלילה, פשוט חייכנו למצלמה. באותו רגע זה היה מאוד מביך, ואני חייבת להודות שהאירוע הנ"ל הוא רק דוגמה למספר לא מבוטל של אזכרות או ימי זיכרון שבהם הצחוק קפץ במקום הבכי.
היום אני יודעת בביטחון רב יותר לומר לסביבה שלי: "לא תכתיבו לי מתי לבכות, זו לא הצגה פה".
ובכלל, הצחוק רוקד לגמרי לא רע עם הבכי. תנסו.
