דיאנה רז נרצחה ביום שישי שעבר בביתה שבנעלה. החשוד ברצח הוא בעלה אמיר. אישה נוספת הפכה בהינף סכין ואקדח לחלק מסטטיסטיקה, סוג של מס שהתרגלנו לשלם. בכל פעם שנושא האלימות במשפחה עולה לכותרות בגלל "הרצח האחרון", מדובר רק על קצה הקרחון; מתחתיו חיים בינינו עוד נשים וילדים רבים במעגלי אלימות וסיכון, שהקורונה רק הרחיבה. ואין מנוס מלהודות: הם לא מספיק חשובים למדינת ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה צופן העתיד של עולם הפנאי והבילוי?
– דעה: מצוקת המורים: היקף עבודתנו גדל בעקבות הקורונה
– מתנחלים? אולי גם אתכם יזמנו לבית הדין בהאג
בת השכנים שנרצחת איננה גזרת גורל. אלימות במשפחה איננה מציאות שאפשר לעצום מולה עיניים. לא מספיק לדבר רק על "זיהוי סימנים", אכיפה וענישה. זה מעט מדי ומאוחר מדי. אנחנו צריכים לדבר על מניעה, חינוך, טיפול, הקצאת משאבים. אי אפשר שנתעורר רק פסע מהתהום, שנייה אחרי שהאצבע כבר נשלחה אל ההדק.
ובגלל הרצח האחרון, הקודם או הקודם־הקודם, גיליתי כמה דברים שמטריפים את הדעת בנושא. והרי תמציתם: לאור ההבנה שחייבים לפעול למיגור האלימות במשפחה, הוחלט בספטמבר 2014 על הקמת ועדה בין־משרדית לטיפול בתופעה. ביוני 2017 הוגשה התוכנית שגובשה לוועדת השרים למאבק באלימות. ועדת השרים, ולאחריה הממשלה, אימצו עקרונית את ההמלצות, אולם לא קבעו מה יהיו המקורות התקציביים למימושן. דובר על תוכנית ממשלתית שעלותה הוערכה ב־250 מיליון שקלים, בפריסה לחמש שנים.
ובלילה ההוא, כשחשבתי על דיאנה, נדדה שנתי וביקשתי להביא את הספרים. לבדוק לאן הכסף הלך. עד שלוש לפנות בוקר צללתי לתוך הפרוטוקולים של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי מחמש השנים האחרונות. זה היה כמו לראות תאונה מצמררת שמתרחשת מול העיניים. הסוף ידוע.
מדיון לדיון ומשנה לשנה, חברות הוועדה מתוסכלות יותר ויותר. החגיגיות של שנת 2014 מתחלפת בכעס וחוסר אונים. הטונים משתנים. אין כסף, מעולם לא היה. פרוטוקול אחר פרוטוקול, מתברר שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. קקופוניה צורמת בחדר הוועדה לקידום מעמד האישה, ולא בגלל חברותיה המסורות. משרד האוצר מתחמק (דובר על 250 מיליון ל־5 שנים אבל זה לא אומר שאפשר לתת 50 מיליון בשנה), ואז נותן פירורי תקציב "לפנים משורת הדין"; המשרד לביטחון הפנים מציג תוכניות שנעשות במסגרתו, אך מתברר כי הוא לא מקבל תקציב ייעודי אלא מסיט ומתעדף כספים פנימיים. ועוד מתברר שכל אחד מהמשרדים שתחתיהם אמורות לפעול התוכניות השונות אמור לרדוף אחרי האוצר כדי לקבל את הכספים שאושרו באופן עקרוני בהחלטת ממשלה.
"50 מיליון שקל זה 'פינטס' לעומת תקציב המדינה", אמרה בדיון ב־2016 יו"ר הוועדה דאז ח"כ עאידה תומא־סלימאן. "אני פונה גם לראש הממשלה וגם לשאר השרים, אל תמסמסו את התוכנית הזאת שבעיניי היא תחילת הדרך למיגור התופעה". בדיון ב־2017 היא קובלת ש"התוכנית אומצה בשעה טובה, אבל בינתיים כל מי שעמל בנושא – או שהוא ממשיך תוכניות קודמות או שהוא מגרד תקציבים כדי לנסות ליישם משהו. 17 נשים שנרצחו, מאות אלפי נשים שסובלות, מחייבות תוכנית חירום ותקצוב חירומי… האם אנחנו כנשים שוות את ה־50 מיליון האלה או לא?". השרים שהוזמנו לדיון אפילו לא טרחו להגיע.
תקציבים עברו גם בתקופת המגפה, אך דווקא לנושא האלימות שעלתה בשל פגעי הקורונה, לא נמצא הכסף. הכול שאלה של רצון וסדרי עדיפויות
כדי להבין את אבסורד משחקי התקציב, נקפוץ שנה קדימה, לדיון שהתקיים ב־20 בנובמבר 2018. כשתומא־סלימאן מנסה להבין איפה הכסף ומה קרה לאותם 50 מיליון שקל בשנה, נציג האוצר בדיון, נתנאל אשרי, מסביר שהוקצו "8 מיליון שקלים ב־2017, 12 מיליון ב־2018 ועוד 9 מיליון ב־2019 לטובת משרד הרווחה. בנוסף לכך, 14 מיליון שקלים ו־30 תקנים למשרד לביטחון פנים ב־2019". כאשר תומא־סלימאן מנסה להבין אם מדובר בתוספת של 30 מיליון שקלים לשנת 2019, ונציג האוצר מסביר שמדובר ב־30 מיליון שקלים שנצברו בשלוש השנים שעברו, תומא־סלימאן מזדעקת: "אם לא היינו חופרות וחופרות וחופרות לא היינו מקבלות את התשובה הזאת. אני שואלת אתכם כבר מחודש יולי. הייתה לי ישיבה עם שר האוצר, ביקשתי להעלות את התקציבים ולא נזכרתם להגיד שאתם פשוט עשיתם חשבון של 2017, 2018, 2019 וזרקתם לי את ה־30 מיליון כאילו הם תוספת של 2019. 9 מיליון, לא 30. זה אפילו פחות ממה שהוקצה ב־2018. תתביישו".
להבטיח זה קל
כשח"כ עודד פורר מונה ביוני 2020 ליו"ר הוועדה למעמד האישה, הוא ניסה לעשות סדר בתקציבים. מחקירת שתי וערב של נציגת משרד הרווחה התברר שההצעה התקציבית המדוברת לתוכנית למניעת אלימות במשפחה הייתה אמורה להגיע בתום תוכנית החומש לסך 250 מיליון בשנה, ולהפוך לחלק קבוע מהתקציב. כלומר, כדי לא להכביד על תקציב המדינה הוחלט על תוספת הדרגתית: שנה ראשונה 50, שנה שניה 100, עד שבשנה חמישית יעמוד תקציב קבוע על סך 250 מיליון. בפועל, רק בשנת 2020 מגיעה התוכנית למדרגה הראשונה של 50 מיליון שקלים. מה שמדהים עוד יותר הוא שבכל השנים שקדמו ל־2020, איש לא הבין את הנתון הזה, או שאולי בכוונת מכוון הוא "הועלם" או "טושטש".
ב־24 בנובמבר 2020 התכנסה ועדת הכספים לדיון בנושא. פורר ניסה להסביר ליו"ר משה גפני: "ישבה ממשלת ישראל ב־2017 וקיבלה החלטה על תוכנית חמש־שנתית למלחמה באלימות במשפחה. אתה מכיר את התרגילים של האוצר, עשו את זה בלי תקציב, אבל אמרו מה התקציב. העלות של התוכנית הזאת, שהיא לא תוכנית חומש ולא תוכנית שאמורה להיעלם ב־2022 – אמרו 50 מיליון שקל בשנה. אממה, כמו שאומרים אצלנו, הכוונה הייתה להגיע בתוך חמש שנים ל־250 מיליון. היום מתחננים שאולי ב־2020, שלפי הסדר החמש־שנתי היה צריך להיות בה 200 מיליון שקל, אולי יגיעו ל־50 מיליון שקל בשנה הזאת. וזה הסיפור כולו".
"מה אמרו בדיונים אתמול? איפה הכסף?" שאל אותו גפני. "הכסף באוצר", ענה פורר. וגפני ממשיך ומקשה: "למה לא העבירו? מה היו התירוצים?", ופורר מנסה להסביר: "כנראה שמבחינת הלובי והלחץ הפוליטי בעניין הזה, אפשר. זה הכול. נורא נחמד לבוא לכינוס של איזושהי שדולה, לצאת באיזושהי אמירה וחצי כותרת, ובזה להסתפק. זה הרבה יותר קל מאשר לתקצב. התשובה המקצועית היא שאין כסף".
בכל זאת, יש נקודת אור. מ־2019 מועברים יותר כספים. בשנה האחרונה כן עברו 50 מיליון לטובת התכנית, כפי שהעידה נציגת משרד הרווחה שהכסף ממשי לחלוטין. אולם עדיין קיים ויכוח בין חברי הוועדה לאוצר לגבי התקציב המצטבר. באוצר טוענים שהנושא לא מעוגן בהחלטת הממשלה הנוספת משנת 2019, שבשונה מההחלטה ב־2017 הוצמד לה מראש מקור תקציבי. 50 המיליון שעברו, מעתה והלאה הם בבסיס התקציב ולא יצטרכו לריב עליהם יותר. אולם ועדת הכספים שהתכנסה בנובמבר דרשה כי יעברו 100 מיליון שקל במטרה להגדיל את התקציב עד למדרגה של ה־250 מיליון שקלים.
בסוף, זה לא רק חוסר התקציב. זה היחס. מערבבים, בוחשים, חלק מהמשרדים לא מעבירים מידע חיוני למרכז המחקר של הכנסת, השרים לא טורחים להתייצב בוועדות, זורקים אחריות ממשרד למשרד, ואז שוב זורקים אחריות מוועדת השרים לוועדת הכספים. ובינתיים, מפלס האלימות רק עולה כי אנחנו כבר בסיר הלחץ של הקורונה. תקציבים עברו גם עברו בתקופת המגפה, אך דווקא לנושא האלימות שעלתה בשל פגעי הקורונה, לא נמצא הכסף. הכול שאלה של רצון וסדרי עדיפויות. אלימות במשפחה ורצח נשים הם לא נושאים חשובים מספיק. נקודה.
לכו בעקבות הכסף, או במקרה של רצח נשים – לכו בעקבות היעדר הכסף. אולי תמצאו שם את הנרצחת הבאה.
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "התקציב לנושא הועבר במלואו בהתאם להחלטות הממשלה".
