יש קבוצה משעשעת בפייסבוק שנקראת 'קלישאות מהסרטים'. המשתתפים מצביעים שם על כל מיני דפוסים שחוזרים על עצמם בסרטים למרות שהם לא בדיוק משקפים את המציאות. למשל: אי אפשר סתם כך להתחיל לדבר במיקרופון, קודם כול הוא צריך להשמיע כמה קולות צורמניים ורק אחר כך הוא יפעל; מתנקש שנשלח לרצוח אותך תמיד יסביר לך קודם למה אתה חייב למות, ובחצי מהמקרים זה יאפשר לך להתחמק; וכן הלאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האפשרות לומר לא: שינוי צורת העמידה של האדם מול העולם
– עקוב אחריו: רגעי שיא מקבלים משמעות רק כשהם חלק מתהליך
– "נשמה": הריקנות שמבטלת את התרבות האנושית כולה
הנה עוד קלישאה נפוצה מאוד: שני חברים ותיקים מתווכחים. אחד מהם אומר משהו אמיתי אבל כואב. השני מכניס לו אגרוף בפרצוף. הם ממשיכים להיאבק עוד שלושים־ארבעים שניות, עד שהם נופלים זה אל זרועותיו של זה, חבוקים ודומעים. סליחה אחי, אומר בעל האגרוף, אתה בסדר?
או אחרת: גבר מדבר בטלפון ומקבל בשורה קשה. מפטרים אותו מהעבודה, אשתו עוזבת אותו, נגמרו הביצים במכולת. הוא מטיח את השפופרת בשולחן, זורק את כוס הוויסקי על החלון, ולסיום הוא גם מוצא דרך לנפץ את מסך הטלוויזיה.
אני חי בעולם. יש לי גם חברים וקרובי משפחה. אני מכיר מצבים שבהם אנשים נפגעים מאוד או כועסים מאוד. אבל עוד לא נחשפתי בחיים האמיתיים, מעל גיל תיכון, לאופציה של אגרוף בפרצוף כחלק מתסריט של ויכוח. גם לא ליותר מדי כוסות ויסקי מנופצות. נכון, סביר שהיכנשהו הן קיימות, אבל בשוליים, במינון שלא מצדיק הפיכה שלהן לקלישאות.
יש סיבה לקלישאות הללו. מלמדים אותה בכל סדנת כתיבה או שיעור תסריטאות: קונפליקט חיצוני עובד הרבה יותר טוב מאשר קונפליקט פנימי, וביטוי מוחשי של רגש מצליח לעבור הרבה יותר חזק מאשר ביטוי מילולי. יש גבול למנעד הרגשות שאפשר להביע בעיניים, ויש גבול לעוצמת התחושה שאפשר לגרום במילים. אני נוטה לחשוב שזו גם הסיבה לכך שבהתחלות של מערכות יחסים בקולנוע יש מקום לא פרופורציונלי לתפקיד של הנשיקה הראשונה.
אפשר להבין את האינטרס של היוצרים על המסך להחצין ולהמחיש את הרגשות. אבל אני תמיד תוהה מה זה עושה לנו, הצופים, כשאנחנו מתרגלים לכך שכל פגיעה מתורגמת לאגרוף בפרצוף וכל תסכול לכוס ויסקי שבורה.
אני לא רוצה לדון כאן באלימות בסרטים במובן הקיצוני, המדובר, של המושג. אני לא נכנס כאן לשאלת ההשפעה של רוצחים פסיכופטים כמו הג'וקר על תדירות פיגועי הירי בארצות הברית. אני רוצה לדבר על האלימות של חיי היומיום, על התרגום המיידי של רגש לפעולה.
אחת לכמה שבועות עולה לכותרות אירוע של אלימות בתוך המשפחה. אירוע כזה הוא תמיד מורכב, והוא מעורר אינספור שאלות: האם משהו בתפיסת הזוגיות בחברה מעודד תחושה של בעלות ושליטה שהופכת את האלימות ללגיטימית? האם צריך לשנות משהו בתפיסת הגבריות או הנשיות?
אלו שאלות טובות. וקשות. אבל תמיד מטרידה אותי שאלה קצת אחרת: מאיפה מגיע החלק של האלימות? נניח שאדם טועה לחשוב שאם הוא "בעל" של מישהי זה אומר שהוא גם "בעלים" שלה; ונניח שהוא גם מרגיש שאם הוא "גבר" זה אומר שהוא צריך לגבור על כל מי שעשוי להתחרות בו; אבל איך זה קשור לאלימות פיזית? מה גורם לה להיות אפשרות זמינה כל כך? אני לא טוען שהטלוויזיה יצרה את התופעה. אלימות הייתה כאן, במינון הרבה יותר גבוה, אלפי שנים לפני המסכים. אני כן טוען שהמסך מצליח לשמר את הגחלת האלימה גם אחרי שברוב מסגרות החיים שלנו היא הולכת ונכבית. כתלמיד ביסודי עוד חטפתי מכות בסרגל על קצות האצבעות, אבל כשהגעתי לצבא כבר הוציאו הוראה שאוסרת שכיבות סמיכה בתור עונש.
האלימות הפיזית נכחדת בכל מקום, מלבד במסכים שלא מוכנים לוותר על הכוח הדרמטי שלה. שזה, בעיניי, המחיר העיקרי במעבר מספרים לסרטים. מטקסטים שיכולים להכיל מונולוגים ארוכים ותיאורי רגשות ומחשבות, ליצירות שחייבות לייצר בכל כמה שניות התרחשות מוחשית, פיזית. וככל שהמסכים עומדים לתפוס נתח גדול יותר בצריכת התרבות שלנו, נדמה לי שהם צריכים להתחיל להיגמל יחד עם החברה כולה מן הזמינות הבלתי נסבלת של ביטוי הרגשות הפיזי. ובסופו של דבר, כך אני מאמין, זה יעניק לנו לא רק חברה עדינה יותר אלא גם חוויה קולנועית איכותית יותר.
