לכאורה, הפוליטיקה שלנו מפוצלת מאוד. היריבות בין המפלגות עזה מתמיד, הרגשות גואים והרטוריקה סוערת ומשתלחת. אבל זוהי אשליה אופטית. בשאלה המרכזית ביותר של הפוליטיקה, מעולם לא הייתה בין הפוליטיקאים בישראל אחדות דעים גדולה כל כך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתי חולים ומסגדים נוצצים: כך מתכננת קטאר לשקם את עזה
– דעה: בגלל קרבות אגו: גנץ לא מצליח לממש את הבטחתו ללוחמים
– זוכה פרס "הנובל היהודי": סטיבן ספילברג
השאלה המהותית הזאת, המפצלת במקומות רבים בין הימין לשמאל, היא מהו בכלל תפקיד הממשלה. הפוליטיקאים בישראל, כמעט בלי יוצא מהכלל, נמצאים בצד השמאלי של הסוגיה. הם רואים בממשלה הורה ממונה, אפוטרופוס מבוגר של אותו גן ילדים הקרוי החברה האזרחית. הם כולם מאמינים שצריך לעשות את אותו הדבר: להגדיל את משאבי הממשלה, כדי שתקבל על עצמה יותר ויותר אחריות לחיי האזרחים האבודים, שאסור להשאירם לבדם ללא שמרטף.
אדוארד לוטוואק, מההוגים החשובים ביותר העוסקים באסטרטגיה, טוען שדווקא הצלחה יתרה היא עניין מסוכן, שיכול להפוך בנקל לסיבה מרכזית לכישלון. למשל, צבא שנע בלי הפרעה יעבור במהרה את נקודת השיא היעילה בהתקדמותו. מאותה נקודה, הוא מתחיל להיחלש, אפילו בהיעדר אויב וחיכוך. התפשטות־יתר שכזו מסבירה את קריסתן של אימפריות שלמות. הן הרחיבו והרחיבו את גבולותיהן, עד שהתפשטות זו כילתה חלק ניכר ממשאביהן. כך הופך יתרון הגודל לחיסרון והעוצמה לחולשה.
המדינות המודרניות סובלות מתופעה דומה. אין ספק שהן סיפור הצלחה היסטורי מרהיב, שהעלה את האנושות על מסלול צמיחה ושפע חסרי תקדים. אלא שבעקבות הצלחותיהן, הן משתלטות על עוד ועוד משאבים ותחומי סמכות, גדֵלות וגדלות, מתפרשות ונמתחות על יותר תחומים, מוציאות יותר כספים, ונסמכות על יותר מוסדות בירוקרטיים. התוצאה היא שמדינות רבות כבר חצו מזמן את נקודת היעילות שלהן, ומתקרבות ליום קריסתן.
ישראל איננה שונה בכך, ויש כמה סיבות לחשוב שהיא אפילו במצב גרוע יותר. הרמה הנמוכה של המשפטנים במנגנוני המדינה, שמתגלה במשפטי נתניהו ונחשפה השבוע שוב בישיבת הממשלה שבה היועמ"ש מנדלבליט נתפס מתאם עמדות עם כחול־לבן נגד הרוב בממשלה, היא רק דוגמה לכך. אסור לתת לבולטות המשפטית לבלבל אותנו; זו הרמה הרווחת במגזר הציבורי, בשל נורמות ניהוליות גרועות וחוסר יסודי בפיקוח, שמובילים בהכרח לבינוניות.
משבר הקורונה הוכיח את עומק המשבר, שבשגרה נראה לעין הרבה פחות. משרדי הממשלה שלנו ומוסדותיה נחשפו בחוסר תפקוד מזהיר. פארסה רודפת פארסה. עלויות גואות בלי תוצאות. פרויקטים חסרי תוחלת נולדים בקול תרועה, ואיש לא סוגר אותם כשמתברר חוסר יעילותם. מוסדות שלמים מנוהלים בשלומיאליות. בכל מקום שנסתכל, נתקל בכשלים מסמרי שיער בתכנון וביצוע, שמוסתרים בתרבות של דיווחי כזב, מתקפות יח"צ ובריחה מהפקת לקחים.
שילוב כושל
עוד דוגמה לעניין. השבוע פרסם הממונה על השכר דו"ח נוסף שמצביע על אינספור אבסורדים בניהול הממשלתי שלנו. ניקח למשל את עובדי ההוראה. בתשע השנים האחרונות מספר עובדי ההוראה עלה ב־7% יותר ממספר התלמידים, כלומר העומס על עובדי ההוראה ירד. בניגוד למיתוסים, מראה הדו"ח, משכורות עובדי ההוראה גבוהות יותר מאשר ברוב גדול של המדינות המפותחות, אף על פי שמספר השעות שהם עובדים קטן בממוצע בכ־30%.
מה התוצאות של השקעת־היתר הזאת? במצב רגיל אפשר היה להשתמש במדדים השוואתיים כדי להראות שתלמידי ישראל רחוקים מלקבל השכלה מספקת. במקום זאת אפשר היום פשוט להצביע על תפקוד המערכת בזמן משבר הקורונה. כמערכת, החינוך הישראלי נכשל כליל. התנאים המצוינים של עובדי ההוראה לא מתורגמים ליעילות או הצלחה כלשהן, לא בתכנון (מצד מנגנון שעולה כמעט שני מיליארד שקל) ולא בביצוע. המערכת מיושנת, מאובנת, בזבזנית, ולא מתפקדת – חוץ מהדאגה לעצמה. במקומות שבהם כן נמצא להורים ולתלמידים פתרון, מדובר ביוזמות מקומיות.
החינוך הוא רק דוגמה. המדינה נראית כך בכל המשרדים. למשל, משרד הביטחון, התבשרנו השבוע, עומד לקבל תוספות תקציביות בשווי מיליארדים. חלק מההון הזה מחולק ב"הגדלות הרמטכ"ל" לפנסיות של יוצאי צה"ל, שיש מחלוקת אם הן חוקיות. וכל זה בשנת משבר כלכלי גדול.
המחלוקת בין הפוליטיקאים נוגעת רק למידת התמסרותם ל"דרג המקצועי", שנעה בין השתעבדות כפויה לכניעה מרצון. לכן ישראל אינה ערוכה לאתגרים אמיתיים
השיטה והתרבות הארגונית הזאת הן כשל לאומי. מוסדות המדינה לא רק התרחבו הרבה מעבר ליכולותיהם, הם גם יצרו דפוסי התנהלות שחורגים מכל אַמת מידה ניהולית ראויה. הקורונה חשפה לעיני כול את מה שידוע היטב בתוככי עולם שירות המדינה: המדינה נתונה במשבר כרוני. מוסדותיה ארכאיים ולא מתאימים לזמן ולצרכים, הם התרחבו והתרחבו באינרציה ממשלתית, כללי תקשי"ר אינסופיים, תנאים מפליגים והטבות הסתדרותיות, וכתוצאה מכך הם מכלים הון ציבורי עצום בלי תוצאות שקרובות להיות מספקות.
אם כן, נדרשת רביזיה מעמיקה ויסודית במדינה עצמה ובמוסדותיה. זה עניין אסטרטגי. כעת נשוב לשאלה שבה פתחנו: מי מהפוליטיקאים מבטיח לטפל בכשלים המוסדיים העמוקים הללו, בבעיות המבניות שזועקות בכל פעם שמגרדים אפילו שכבה דקה ממעטפת היח"צ של כפרי פוטיומקין הממשלתיים?
התשובה: אף לא אחד. הפוליטיקאים עושים יד אחת עם המגזר הציבורי. הם אלה שמנפחים אותו ולא דורשים ממנו תוצאות ויעילות. במקום שהפוליטיקאים ינהלו את המגזר הציבורי לטובת הציבור, הם רוצים לנהל את הציבור לטובת המגזר הציבורי. לכן איש מהם לא מתחייב לייעל או לפתור את בעיות העומק. איש לא מצהיר שיסגור מחלקות ומוסדות מיותרים. הם כולם ימשיכו בנוהג ה"תוספתי" הפסול, כלומר, יקימו מוסדות לא מתפקדים חדשים במקביל לתחזוקת המוסדות הלא מתפקדים הקיימים, וימשיכו את התעמולה על מקצועיותו, הישגיו ונפלאותיו של "הדרג המקצועי".
בשנים האחרונות משתמשים האמריקנים בביטוי "השיטה שבורה" כדי לבטא את תסכולם הגובר ממערכות הממשל. הפוליטיקאים בישראל חושבים ההפך. מבחינתם השיטה מעולה. הם לא עושים אפילו את הצעד הראשון להתמודדות עם בעיה – להודות בקיומה. קל וחומר שלא יתקנו אותה.
המחלוקת בין הפוליטיקאים שלנו נוגעת רק למידת התמסרותם ל"דרג המקצועי", שנעה בין השתעבדות כפויה לכניעה מרצון. בשל כך ישראל מדשדשת, המגזר הפרטי נאנק בזמן שהמגזר הציבורי מתנפח, מתעשר ומידרדר בביצועיו, וישראל איננה ערוכה לאתגרים אמיתיים.
תיאטרון המחלוקת, היריבות והאיבה בין המפלגות והמתמודדים הוא מסך עשן. בשאלה החשובה ביותר לעתידנו, הפוליטיקאים הישראלים מפגינים אחדות מחשבה וקונצנזוס מרשימים ומטרידים. אצלנו אין מי שיאסוף את השברים, משום שכאן לא רק השיטה שבורה, אלא גם הפוליטיקה.
