לפני כמה שנים שודרה בערוץ 10 ז"ל סדרת כתבות מגזין בשם "מדינת תל־אביב". הכתב אלמוג בוקר, בן באר־שבע שמעולם לא היגר לאזור המרכז, ביקש לברר את סוד קסמה של בירת גוש דן ולנסות להגדיר את כוח המשיכה שלה. בפרק הראשון, שהוקדש להיותה של תל־אביב בירת התרבות הישראלית, הסביר ראש העיר רון חולדאי מדוע רוב תקציבי התרבות של המדינה צריכים להיות מושקעים בעיר שלו. אי־אפשר להקים אופרה במצפה־רמון ולייצר תיאטרון בדימונה, פסק. לדבריו, אם רוצים להעניק לתושבי הפריפריה חיי תרבות, יש לספק להם אמצעי תחבורה שיסיעו אותם מהר ובטוח לתל־אביב "כדי לחוות תרבות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אבן נגף": בימ"ש מחק הישענות על חוק הלאום מפסק דין
– רואות בעיניים: הצצה לליווי המשפחות במחלקת קורונה
– דעה: "הגננת" עזבה, ואנחנו נשארים לבד עם הקורונה
ההתבטאות הזו הכעיסה לא מעט אנשי תרבות בפריפריה. היא העידה על חשיבה מתנשאת שלפיה תרבות איכותית יכולה להיווצר רק בתל־אביב, ולא משנה כמה להקות נולדו בשדרות. עיירות הפריפריה חזקות בתחום הפיוט וירושלים חזקה בתחום היהדות, אבל אולי בשביל חולדאי זו לא באמת תרבות.
נזכרתי השבוע באמירה הזו עם קריסתה המהדהדת של "הישראלים", מפלגתו של חולדאי שיצאה לדרך בקול תרועה רמה לפני חודש בסך הכול. כשיצא לדרך, חולדאי סימן עצמו כמועמד האולטימטיבי של מחנה השמאל לראשות הממשלה. השבוע, בסקר של חדשות 12, קיבלה רשימתו של ראש עיריית תל־אביב 1.2%, בדיוק כמו רשימתו של איתמר בן־גביר.
חלק גדול מהטעויות שעשה חולדאי בחודש האחרון, נבעו מהתפיסה המתנשאת שלו שתל־אביב היא מדינת ישראל. זה התחיל בשם היומרני "הישראלים", למפלגת שמאל שלרגע לא ניסתה לדבר לחלקים גדולים מהחברה הישראלית. חרדים, דתיים־לאומיים ואנשי ימין לא הוזמנו להיות חלק מהישראליות של חולדאי. על פי הרשימה שהציג, הוא לא התאמץ להעניק תחושת שייכות גם לאנשי פריפריה. העשירייה הראשונה של רשימת הישראלים לכנסת, שהוצגה בשבועות האחרונים, כוללת ארבעה תושבי תל־אביב, שלושה נוספים גרים בגוש דן ובסמוך לו, ועוד שניים במודיעין וסמוך לה. הגבול הדרומי של ישראל במפלגת הישראלים עובר כנראה בקיבוץ חולדה הסמוך לרחובות, הקיבוץ שבו גדל חולדאי.
אפשר היה גם אחרת. כשיאיר לפיד הקים את יש עתיד הוא חרש את הארץ מצפון לדרום במשך כשנה, כדי להקשיב לאנשים שמתגוררים מחוץ לגוש דן. כאשר הוא הרכיב את רשימתו לכנסת הוא הציב במקום השני את הרב שי פירון, מרבני צהר, ובמקום הרביעי את מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. בהמשך הרשימה הוא שילב עוד דתיים־לאומיים, יוצאי בריה"מ ואתיופיה, ואפילו חובש כיפה שחורה. לפיד הבין שאם הוא מתיימר לייצג ציבור רחב יותר מתושבי אזור חיוג 03, הוא חייב להקשיב לקהלים שונים וגם לגוון את הרשימה שלו. חולדאי, באטימותו, כנראה משוכנע שאינו זקוק לכך.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי, וגם הפוליטיקאי מושפע ממקום מגוריו. כשמאיר כהן מגיע בבוקר לכנסת מדימונה, הוא נוסע בכבישי הנגב ומקבל תזכורת יומיומית לחשיבות הסדרת ההתיישבות הבדואית בצידי הדרכים. לשר אלון שוסטר, חבר קיבוץ מפלסים בעוטף עזה, לא צריכים להסביר מה משמעות החיים באזור מאוים טילים. השר מיכאל ביטון, תושב ירוחם, אינו זקוק להסברים מדוע חשוב להקים בית חולים שני בנגב, שיאתגר את בית החולים סורוקה. גיוון אינו חזות הכול, אך הוא עשוי לתרום תרומה משמעותית לחיבור בין חברי הכנסת לעם, ובין החלטותיהם למציאות שבשטח.
מפלגת "הישראלים" במתכונתה הראשונית שרדה פחות מארבעים יום. יש לקוות שכישלונה יגרום לחולדאי להפנים שתל־אביב, עם כל המגוון שבה, היא עדיין לא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל.
חילופי משמרות בשדרות
באחד הלילות של קיץ 2006 נפלו שני טילים בסמוך לביתו של אלון דוידי, בשדרות. למחרת בבוקר הוא הועלה לשידור בתוכניתו של רפי רשף בגלי צה"ל, וקרא לתגובה נחושה יותר של צה"ל על ירי הטילים. התגובות החיוביות שקיבל בעקבות הריאיון הקצר עודדו אותו לצאת לפעילות ציבורית בנושא. למחרת שוב נפלו טילים בעיר, ודוידי שוב הועלה לשידור. בהחלטה של רגע הוא הכריז שהוא מתכוון לפתוח בשביתת רעב מול ביתו של עמיר פרץ, תושב שדרות שכיהן באותה עת כשר הביטחון, בתביעה לפעולה צבאית מקיפה למיגור ירי הטילים.
יאיר לפיד הבין שאם הוא מתיימר לייצג ציבור רחב יותר מתושבי אזור חיוג 03, הוא חייב לגוון את הרשימה שלו. חולדאי, באטימותו, כנראה משוכנע שאינו זקוק לכך
למחרת הקים דוידי אוהל מחאה מול ביתו של פרץ, ופתח בשביתת רעב מתוקשרת. ביום הראשון של שביתת הרעב יצאה לכלי התקשורת אחלמה פרץ, אשתו של שר הביטחון. כשראתה בקהל המפגינים את דוידי וחבריו מהגרעין התורני בעיר, אמרה בביטול: "אלה סתם מתנחלים מתוסכלי התנתקות שהגיעו להפגין נגדנו". בתגובה נופף דוידי בתעודת הזהות שלו כדי להוכיח שהוא תושב שדרות לכל דבר ועניין. גם דוידי וגם אחלמה פרץ לא חשבו אז, ביוני 2006, שכעבור שנתיים הם יעמדו שוב משני צידי המתרס, ויתמודדו זה מול זו על ראשות העיר. בבחירות 2008 שניהם הפסידו לדוד בוסקילה, אבל חמש שנים אחר כך, בבחירות 2013, דוידי ניצח בגדול. הוא נבחר לראשות העיר כשהוא מותיר את בוסקילה ושותפתו אחלמה פרץ ללא מנדט אחד במועצת העיר.
עמיר פרץ נבחר לראשונה לכנסת ב־1989, אחרי חמש שנים בראשות מועצת שדרות, שעדיין לא הייתה אז עיר. לפני שלושה שבועות הודיע פרץ שאחרי למעלה משלושים שנה הוא פורש מהחיים הפוליטיים ולא יתמודד לכנסת הבאה. השבוע, אחרי שבע שנים בראשות העיר שדרות שובץ אלון דוידי במקום השלישי ברשימת ימינה לכנסת הבאה. דוידי מתגורר בשדרות כבר 23 שנה. אחלמה פרץ כבר מזמן לא דורשת ממנו הוכחות שהוא תושב העיר. בעוד מספר חודשים ייתכן שהסיטואציה משנת 2006 תתהפך. פרץ יהיה זה שיגיע לביתו של דוידי, כתושב שדרות המשחר לפתחו של שר בממשלה.
