אחת התופעות המעניינות במערכת הבחירות היא החדירה של נתניהו למגזר הערבי. המהלך הפוליטי הזה מבוסס על תהליכי עומק שמתחוללים בחברה הערבית והופכים אותו להרבה יותר מסתם תרגיל פוליטי לצורכי בחירות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בלתי נמנע: המשבר הכלכלי מחייב עימות עם ההסתדרות
"בונה הארץ, איש החזון והמעש": פרידה ממשה מושקוביץ
גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
הכול התחיל, כמו דברים רבים בהווייתנו, במלחמת ששת הימים. השמאל הישראלי דאז נותר משותק נוכח שחרור שטחי יהודה ושומרון; לא לבלוע ולא להקיא. החלל שנותר התמלא בכוחות אחרים – הליכוד בראשות מנחם בגין והמתנחלים – שראו בשחרור המשך טבעי של תהליך שיבת ציון. בתחילת שנות השבעים עדיין הצהירה גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפא"י, שאין עם פלסטיני. אבל הדור הצעיר של השמאל כבר היה במקום אחר. הוא בחר לאמץ את הנרטיב של הלאומיות הפלסטינית שעד אז היה בשולי השוליים; הוא אפשר לו להתכחש לאובדן הרוח והאידיאליזם הציוני ולשיתוק שאחז בו, ולחסום את הכוחות החדשים העולים בחברה הישראלית. כך הפך השמאל הישראלי את אורי אבנרי ויאסר ערפאת לגיבוריו.
שיאו של התהליך בהסכמי אוסלו, שבסיסם הכרה בלאומיות הפלסטינית. ערביי ישראל לא היו יכולים להישאר מאחור. הם לא היו יכולים להרשות לעצמם להיות קדושים פחות מהאפיפיור יוסי שריד. הם אימצו את הנרטיב והחלו לפתח רגשי ניכור, זרות ועוינות כלפי מדינת ישראל. יום הנכבה ויום האדמה הפכו לימי זעם. לאומנים ערבים כמו עזמי בשארה ואחמד טיבי, שהפכו בעיני השמאל ללוחמי חירות וחופש, הפכו גם בעיני ערביי ישראל לגיבורים ולמייצגיהם האותנטיים. תסיסה, חוסר נחת, ותחושות זעם ושנאה כלפי ישראל השתלטו על הרחוב הערבי.
השמאל הישראלי גרם לערביי ישראל לראות ברמאללה את בירתם, וביאסר ערפאת את מנהיגם. מנהיגי הציבור הערבי רכבו על הגל הזה. ההקצנה הלאומנית זכתה לעידוד השמאל הישראלי וחוגי התקשורת, האמנות והאקדמיה שבשליטתו, ולכן גם מצד הרחוב הערבי. הכפרים הערביים בגליל, במשולש ובנגב הפכו אט־אט למובלעות ולשטחי הפקר. יהודים רבים חשו עוינות בכניסה אליהם, כל שכן כוחות צה"ל והמשטרה.
את החלל שהותירה מדינת ישראל בחוסר יכולתה למשול במובלעות האלה, נוכח עוינות תושביהן, מילאו כוחות אחרים. ארגוני הפשע הערביים מצאו קרקע פורייה להתפתח באין מפריע, ותרבות הרצח והזלזול בחיי אדם נפוצה במגזר הערבי. רק עכשיו, נוכח הטרור והרצחנות שהתהפכו עליהם, מתחילים ערביי ישראל להבין את מחיר היגררותם אחרי השמאל.
אט־אט מתחיל הציבור הערבי להבין שהשמאל הישראלי השתמש בו לצרכיו. ההזדהות עם אינטרסים זרים של רמאללה ושל רחוב שוקן ועם מאבק לאומי לא להם, שהרי לרעיון הלאומי האירופי אין בסיס אמיתי בתרבות הערבית, הביאו אותם לתסכול מיותר, ללאומנות קיצונית, לתרבות פשע ורצח, והשליטו עליהם הנהגה מתלהמת שאינה עוסקת בצורכיהם.
גם חוק הלאום תרם את חלקו להתפכחות. לא במקרה השמאל התנגד לו. הוא הבהיר לערביי ישראל שכל עוד הם מכירים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מצטרפים אליה על בסיס אינדיווידואלי ומזדהים עמה, הם ימשיכו לזכות לברכה, בריאות, פרנסה, כבוד וזכויות אדם ששום ערבי במזרח התיכון לא יכול לחלום עליהם. מנגד, הוא שכנע אותם שהמשך טיפוח חלומות שווא לאומניים ועוינות למדינת ישראל רק יזיקו להם.
מלבד זאת, השמאל הפרוגרסיבי, במתירנותו ובהפקרותו המוסרית, מעורר סלידה ודחייה בחברה הערבית, המסורתית במהותה. לפיכך הערבים הרבה יותר קרובים לדתיים ולמחנה הלאומי המסורתי מאשר לשמאל. החיבור שלהם אליו מתבקש וטבעי הרבה יותר.
התהליך הזה הוא הבסיס העמוק לחדירה הפוליטית של נתניהו לציבור הערבי ולניסיונות הקמתן של מפלגות ציוניות בקרבו. אבל השלכותיו מרחיקות לכת גם מעבר למעגל של ערביי מדינת ישראל. במקום שנצרת תושפע מרמאללה וחברון, הן יושפעו ממנה. התהליך שעובר על ערביי ישראל עתיד לזלוג גם לערביי יהודה והשומרון. גם הם יכירו בברכה הצפויה להם מהכרה בישראל ובריבונותה על ארץ ישראל. אמנם מדינת ישראל לא תוכל לתת להם מעמד אזרחי פורמלי כפי שזכו לו אחיהם מנצרת, אבל אין להם שום צורך בכך. זהו צורך של השמאל הישראלי בלבד, המנוגד לאינטרסים שלהם. הם חפצים בכבוד, בביטחון כלכלי, בשמירת התרבות, הדת, השפה והמסורת שלהם, ואת זה הם עתידים להבין שיקבלו בשפע, כמו אחיהם ערביי ישראל, דווקא מתוך השלמה עם הריבונות הישראלית ולא מתוך התנגדות לה.
