"יש כאן יותר ברים מבתי כנסת וגופו של כל אחד הוא מקדש". כך תיארו ב"לונלי פלאנט" את תל־אביב בשנת 2010 כשבחרו בה לאחת מעשר הערים החמות והמומלצות ביותר לתיירות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רכבי יוקרה ועסקי נדל"ן: בדובאי מתכוננים למבקר הישראלי
– מלאווי – המדינה האפריקנית הראשונה שתפתח שגרירות בירושלים
– סכסוך פנים-אוונגליסטי בשל תרומות לניצולי שואה שלא הגיעו ליעדן
אם לונלי פלאנט קבעו, מי אני שאתווכח. רק דבר אחד אפשר לומר בוודאות: לאף אחד מהמדרגים שם לא היה כלי רכב עם שבעה מקומות. כי אם הייתה להם כמונו מיצובישי אאוטלנדר באורך הגלות, תל־אביב הייתה ניצבת איפשהו בין באר־שבע לרהט, אם לא למטה משם.
עד לפני שבוע הערצתי את תל־אביב, בסתר ליבי אפילו פנטזתי לגור בה יום אחד כשנהיה עשירים. כשמשפחה מהצפון הישן של העיר הסכימה להחליף איתנו בית שווה לסופ"ש, הרגשתי שעשיתי את עסקת חיי.
"נו, מה תגיד על אשתך?" הכרזתי בגאוות מנצחים בזמן שהווייז כיוון אותנו לדירה לפנות ערב, "אתה יודע כמה דירות כאלה בבזל עולות ב־Airbnb? לפחות 1,200 ללילה!"
שיחיה הוריד אותי ואת הילדים ליד הבית. התחלנו להעלות את המזוודות והוא פנה לחפש חניה. הדירה הייתה מרווחת ומעוצבת בסגנון מודרני. הילדים עטו על הצעצועים והמשחקים והתחילו לסקור את הבית. עוברות עשר דקות, עוברות עשרים, והאיש לא מגיע. "מה קורה, אהוביק?" סימסתי לו בדאגה. "אני עושה פה כבר 20 דקות רונדלים ולא מוצא שום דבר", ענה בייאוש. "אז עזוב אותך, תיכנס לחניון בתשלום", המלצתי. "זהו, שגם החניונים מלאים. עד שמצאתי חניון פנוי השומר אמר לי שהכניסה עולה 16 שקלים לשעה ואין תעריף יומי. מה אני, משוגע?"
"אני בטוחה שתמצא משהו", ניסיתי להרגיע, "בינתיים אזמין לנו וולט".
עוד חצי שעה עוברת. הוולטר כבר הפקיד אצלנו את המשלוח. הילדים המורעבים צבאו על השקיות והתחילו לפתוח את ההמבורגרים. רצף של צלילי הודעות קוליות נשמע בנייד. "תקשיבי, אני גמור. כבר הגעתי עד פלורנטין! בבקשה תעזבי את כל מה שאת עושה ותעזרי לי למצוא חניון".
בתוך דקות ספורות נפתח לו חמ"ל בשכונת בזל. "רגע, יש אזור עם מלא כחול־לבן ליד פנקס, חניון הבור קוראים לזה", ניסיתי להציע תוך כדי גלישה בנייד. "אבל מה זה עוזר לי?" הוא ענה בזעם, "אחרי השעה חמש זה בטח רק לבעלי תו חניה אזורי! כל העיר הזאת זה אזורים ותווי חניה! אני צריך חניון עם תעריף יומי".
"טוב, חכה שנייה, אני מחפשת. ילדים, תשאירו לאבא מהצ'יפס, לא לגמור את הכול. תקשיב, אין פה שום מפרט של מחירים בחניונים. אולי תנסה את חניון גן העיר?"
"בדיוק נסעתי לשם. הכול פקוק בגלל הטקס של רבין. מה נסענו לתל־אביב ביום של רצח רבין מה?"
הכול היה כמו סיר לחץ שמאיים להתפקע. הילדים, החניה, הפחד שהאוכל ייגמר. רק אחרי שעתיים התקשר לבשר שמצא חניה. "את לא מאמינה איזה עולב", אמר לי בקול עייף, "לקחתי גט טקסי מהחניה לבית".
יצאנו למרפסת לחכות לו. מתחתינו התפרשׂ הרחוב השקט והצפוף, עמוס במכוניות מטונפות עם סימנים של לשלשת. נראה שאף אחת מהן לא זזה משם כבר שנתיים. תושבי אחת הערים הנחשקות ביותר על הגלובוס מנהלים את כל חייהם על דו־גלגלי. לזה אתם קוראים איכות חיים? יורם לס היה מעדיף לכנות את זה "מנילה עם יחסי ציבור טובים".
נזכרתי איך בתחילת נישואינו, כשהיינו באים לסבא של שיחיה שהתגורר ברחוב שפינוזה, הוא היה ממתין לנו בחוץ ושומר את החניה. השכנים בבניין שלו התגאו במעלית המצ'וקמקת שהצליחו לדחוף בין הקומות, שאליה היו יכולים להיכנס רק שלושה אנשים במאונך. הרכב הדומם שלו מעולם לא זז מהבית. "עד שתפסתי מקום טוב", נהג לומר, "עדיף לקחת מונית".
האם באמת חיינו בפריפריה פחות טובים מאלו של התל־אביבי הממוצע? לו יש ים, אבל לנו יש נחל מתחת לבית. הוא גר בדירה מצ'וקמקת ושומע כל בוקר את השכנים רבים, אנחנו גרים בבית מרווח עם פיסת שמיים מעליו. נכון, יש לו מסיבות. אבל בגיל 37, עם שלושה ילדים על הראש, לכמה מסיבות כבר אספיק ללכת, ששווה לי בשבילן לגור בעיר שאין בה חתיכת חניה?
ואז הוא נכנס לבית, אלוף נעוריי, פניו מיוזעות והוא מתנשף בכבדות. "פנו דרך", ציוויתי על הצאצאים. "אבא חזר מהקרב. הוא נלחם בכל כוחו בשדות הקטל של שכונת בזל. זו הייתה מערכה קשה מאוד, איבדנו בה את מיטב זמננו. אבל בסוף, בדרך לא דרך, ניצחנו והצלחנו לכבוש את החניה. הריעו לאבא!"
הוא הביט אל השולחן, שם חיכו לו המבורגר שהספיק להתקרר ושאריות של צ'יפס עייף. ואז התיישב, אחז בלחמנייה, התכונן לביס הראשון ולפתע נשמע צליל של הודעה חדשה. "אהלן", כתבה לנו בעליזות המשפחה שהחלפנו איתה את הבית, "בדיוק הגענו. זה בסדר שנשתמש בחניה שלכם?"
