מי שאוהב שופטים, כמוהו כמי שאוהב חוקים ונקניקיות: עדיף שלא יבדוק איך יוצרים אותם. מינוי שופטים הוא עסק די מכוער. ברגע האחרון לפני הבחירות, בעיתוי מפוקפק, הספיק דונלד טראמפ למנות לבית המשפט העליון את השופטת השמרנית איימי קוני בארט, ובכך להבטיח לשמרנים רוב היסטורי של 3:6 בבית המשפט העליון של ארצות־הברית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המנהל האזרחי הרס בנייה בלתי חוקית ערבית בחאן א-לובן
– אחרי הפיגוע בווינה: דאעש מרים ראש ובעולם חוששים
– סירות המוות: ההגירה הערבית לאירופה מסעירה רוחות
השופטת עצמה היא אישה מרשימה במידה יוצאת דופן, מה שלא מנע מאנשי השמאל להטיח בה את הלכלוך המקובל. פרופ' איברם קנדי מבוסטון טען שכאשר בארט אימצה שני ילדים שחורים מהאיטי היא הפגינה התנהגות קולוניאליסטית; היא ניסתה, לדבריו, לביית את "הפראים השחורים" ולהתאים אותם לאורח חייהם העליון של הלבנים. ההתקפה המשונה הזו לא עשתה על הציבור האמריקני את הרושם הרצוי. בארט מגדלת שבעה ילדים, מתוכם שניים מאומצים ואחד עם תסמונת דאון, והאמריקני הממוצע לא השתכנע שהאמהוּת המסורה הזו הופכת אותה לשטן עלי אדמות.
בפני השמאל הפרוגרסיבי בארצות־הברית עומדות עכשיו שתי אפשרויות: לבזבז הון פוליטי רב בניסיון לשנות את כללי המשחק ולנפח את בית המשפט בשופטים נוספים, או לבצע פניית פרסה ולהטיף לאיפוק מרוסן של השופטים. אקטיביזם שיפוטי הוא אחד מעיקרי האמונה הפרוגרסיביים, ותכליתו לגייס כוח שיפוטי כדי לאלף את ההמונים הסוררים ברוח הערכים הנאורים. השמאל האמריקני למד בדרך הקשה שמי שמנסה לעקוף את ההסכמות החברתיות העדינות ולפעול בכוח אגרופו של בית המשפט, עלול לחטוף בפרצוף את האגרוף הזה.
השאלה היא למה זה לא קורה בישראל. אהרן ברק הבהיר כבר בראשית דרכו מה עומד מאחורי האקטיביזם השיפוטי שלו: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי. לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר". את הדברים הללו אמר ברק ב־1976 בהרצאה לשופטים, ולאחר מכן הקדיש את חייו למימוש הרעיון הזה: לכפות על העם את תפיסת עולמו הפרוגרסיבית, בכוח הסמכות המשפטית שהעניקה לו המדינה למען תכליות אחרות לגמרי. חכמינו אמרו: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו… כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת י). חלק "חושן משפט" של הטור פותח בתיאור החשיבות העליונה של תפקידי השופט הבסיסיים: להכריע בסכסוכים ולהעניש פושעים. אך השופטים במדינת ישראל לא מסתפקים בזה – הם רוצים להיות הארכיטקטים של החברה.
בישראל זה מצליח להם הרבה יותר מאשר באמריקה. אף שישראל ימנית יותר ושמרנית יותר מאשר ארצות־הברית, ואף שאין לנו חוקה, בית המשפט שלנו אקטיביסטי יותר. השופט השמרן המיתולוגי אנטונין סקאליה אמר שכאשר הוא עומד להתפוצץ לנוכח פסיקות בית המשפט העליון של ארצות־הברית, הוא יושב לקרוא פסיקות של בית המשפט בישראל, כדי להזכיר לעצמו שיכול להיות יותר גרוע.
איך זה שבאמריקה הצליחו השמרנים להפוך את הרכבו של בית המשפט העליון, ובישראל לא? שני אנשים אשמים בזה. הראשון הוא אהרן ברק, שמלבד כישרונותיו המשפטיים הנדירים הוא גם הפוליטיקאי המוכשר בישראל, והשני הוא בנימין נתניהו. נתניהו מכהן כראש ממשלה כבר יותר מ־11 שנים רצופות. לו רצה לשנות את מערכת המשפט, היה יכול לעשות זאת מזמן. ראש ממשלת ישראל אינו ממנה שופטים, אבל הוא שולט בכנסת, שקובעת את החוקים. לו רצה נתניהו, היה יכול כבר מזמן לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וגם לקבוע בחוק באופן חד־משמעי שבית המשפט לא יכול לבטל חקיקה. נתניהו היה יכול לעשות זאת, אבל הוא לא רצה.
ב־2015 כופף בנט את ידו של נתניהו, והכריח אותו למנות את איילת שקד לשרת המשפטים. על אפו ועל חמתו של נתניהו, הובילה שקד סדרה של מהלכים מוצלחים, ובשיאם מינוי של שופטים שמרניים רבים – אבל היא נאלצה להתפשר על הרבה מהלכים אחרים. בקואליציה האשימו אז את מפלגת כולנו של משה כחלון, שהטילה וטו על כל יוזמה לשינוי יסודי במערכת המשפט. לימים אמר יד ימינו של כחלון, רועי פולקמן, לשירית אביטן כהן במקור ראשון: "בלמנו חוקים מסוימים בתיאום עם ראש הממשלה. ברוב יוזמות החקיקה שבהן הייתי הסמן הלעומתי, הדברים היו על דעתו". "נתניהו היה מגן חשוב של בתי המשפט", אמר רק בשבוע שעבר אהרן ברק.
למה הגן נתניהו בעקשנות על מערכת המשפט? אולי משום שסבר שאם לא יציק למערכת, היא לא תציק לו. בזה הוא התבדה. צ'רצ'יל אמר שפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, בתקווה שהתנין יאכל אותו אחרון. אם אכן זה היה השיקול של נתניהו, הוא הצליח באותה מידה שבדרך כלל מצליחות מחוות פייסניות. אנחנו נשארנו עם התנין.
