הארץ רעשה לאחרונה, כאשר אייל ברקוביץ' הטיח ביו"ר הקואליציה, ח"כ מיקי זוהר, את האשמה: "אתם [הליכוד] ארגון פשע". האיום של השרה מירי רגב כלפי ברקוביץ', למנוע ממנו את תפקיד מאמן הנבחרת הלאומית אם לא יתנצל בפני בוחרי הליכוד, רק הוכיח את טענתו המקורית; בדיוק כמו האיום שהטיח זוהר עצמו כלפי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לחשוף עוד קלטות מביכות של שיחותיו אם לא יתפטר ויסגור את תיקי נתניהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "גם אם קשה אני אתאמן כי זה עוזר לי לחיות"
– ספגטי: חוטים של אהבה
– יוסל בירשטיין – דייג של סיפורי אוטובוסים
לא מדובר בהאשמת מיליון וחצי בוחרי ליכוד בהתנהגות מאפיוזית, כפי שטענה השרה רגב. גם לא בהאשמת כל נבחרי הליכוד בהתנהגות כזו. אך למרבה הצער, יש כמה מנבחרי הליכוד שמצדיקים את השימוש בביטוי הזה. מדובר לא רק באיומים סחטניים, אלא בעצם התהליך של אגירת חומרים מכפישים על יריבים כדי לפרסמם ברגע המתאים, לעתים בשימוש באנשי אמונם של אותם אנשים.
כך שימשו לא רק החומרים מהטלפון של אפי נוה, לשעבר יו"ר לשכת עורכי הדין, שבעצמו חשוד בהתנהלות מאפיונרית, להכפשת מנדלבליט ושי ניצן. מנדלבליט הרי דיבר בחופשיות עם נוה דווקא משום שחשב אותו לחבר קרוב. עוד קודם לכן נחשפנו להקלטת היועץ הפוליטי ישראל בכר עם מי שחשב לאיש אמונו, הרב גיא חוברה, כאשר לראש הממשלה הייתה נגיעה ישירה לפרסום ההקלטה הזאת.
התרבות הזאת אינה אופיינית כיום רק לישראל. רק בשבוע שעבר פרסמו אנשי הקמפיין של דונלד טראמפ תכתובות דוא"ל המוכיחות לכאורה את מעורבות היריב ג'ו ביידן במגעים עם חברת גז אוקראינית שבנו האנטר ישב בהנהלתה, בזמן שכיהן כסגן הנשיא. הם פרסמו גם תמונות של ביידן הבן מעשן קוקאין, ואיימו לפרסם גם תמונות עירום שלו. שאלת מעורבותו של ביידן במגעים עם שלטונות זרים למען האינטרס האישי של בנו רלוונטית מאוד למערכת הבחירות. אבל מה בין התמונות המביכות של הבן ובין שאלת כשירותו של אביו לשמש נשיא? מדובר בהכפשות בלבד, בתקווה שמשהו יידבק וירתיע את הבוחרים.
הנזק משיח פוליטי מאפיונרי אינו רק ביצירת תרבות של חשש מלשוחח על נושאים רגישים גם עם ידידים. במובן הזה, גם תרגיל החקירה שערכו לכאורה חוקרי המשטרה לניר חפץ, במטרה לשכנע אותו להיות עד מדינה, ובו הביאו לתחנה אישה שפרסום קשריו איתה היה עלול להביך אותו, הוא תרגיל בעל ניחוח מאפיונרי. הנזק מתרבות כזו ארוך טווח; פירושו שלאורך זמן יירתעו אנשים טובים מפעילות פוליטית, שמא ענייניהם האישיים, גם אלה שאין בהם שום עבירה פלילית, ייחשפו ברבים בידי יריב כלשהו.
הוואקום הזה יתמלא באנשים שעורם עבה, שמטרת בואם לפוליטיקה ממילא אינה בהכרח עשיית הטוב למענה של החברה הישראלית, אלא כאלה הרואים בפוליטיקה את ההזדמנות למימוש "השילוש הקדוש" נוסח מיקי זוהר: כוח, כסף וכבוד. אלה אנשים שלא יירתעו משיח מאפיונרי, ואף ידעו להפעיל אותו לטובתם. בשלב הבא, ימאס הציבור הרחב בדייסה העכורה הזאת כולה, וייטה עוד יותר לראות בדמוקרטיה שיטה פוליטית מאוסה. אף אחד לא יקרא לכונן דיקטטורה, כי המילה יצאה מהאופנה, אבל יחלו הכמיהות ל"מנהיג חזק" ש"יודע לעשות סדר", גם אם פירוש הדבר התנהגות מסוכנת ופוגענית הרבה יותר מזו הנוכחית, רק בלי פרסום תקשורתי.
מול סכנה כזו ראוי להציב מגבלות שאולי לא חשבנו בעבר שהן נדרשות. ראוי להציב מגבלות על מה שיותר לפרסם משיחות טלפון, מיילים וכל אמצעי תקשורת אחר שהמפרסם אינו אחד המשתתפים בהן. מידע כזה צריך להתפרסם רק אם יש בו חשד לעבירה פלילית. כן, זה יגביל קצת את חופש המידע, אבל יגביל עוד יותר את חופש ההכפשה, ובעיקר את הפגיעה בצנעת הפרט ובכבוד האדם. מדובר בגרסה דמוקרטית של הפרדוקס הגלום בפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך": למען הצלת האמון בדמוקרטיה מותר לפגוע קצת בחופש הגדול מדי שהיא מאפשרת בהווה. ראוי גם לא לקבל את ההנחה התבוסתנית שמאבק כזה אבוד בעידן הרשתות החברתיות. גם בעידן הרשתות אפשר לאתר את מפרסם המידע ולהטיל עליו אחריות, ולחלופין להטיל את האחריות על מחיקת המידע על חברות התקשורת עצמן.
