עשור שלם מלווה אותנו פרשת הרפז, וגלי ההדף שלה ממשיכים להכות. דף נייר יחיד הצליח לסכל כמעט מינוי של מועמד לרמטכ"לות, להביא לשיא את הקרע בין שר ביטחון (אהוד ברק) לרמטכ"ל מכהן (גבי אשכנזי), ולפתוח מהדורות על בסיס יומי כשהציבור בוהה בג'יבריש חדשותי ולא מצליח להבין אותו. אפילו בוגרי הספר "הבור" של דן מרגלית ורונן ברגמן, שנכתב בעקבות הפרשה, מדווחים על אי נוחות כשהם נדרשים להסביר מה היה שם. מה שבכל זאת למדנו מהפרשה הוא שהחקירות סביב המסמך גרמו נזק ניכר למדינת ישראל ואף סיכנו חיי אדם. כתוצאה מכך התגלע שבר באמון במערכת הביטחון שלנו; השבוע, השבר הזה התרחב למערכת המשפט סביב אותה פרשה ממש. ובכן, הוא לפחות היה אמור להתרחב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדינת ישראל צריכה לחזק את האוטונומיה של החברה החרדית
– יותר משני שליש מהציבור סובר שיש הסתה נגד נתניהו
– הרב אליהו: "כל מי שמנצל מינית ייתפס במוקדם או במאוחר"
מחנה אחד בישראל ניכס לעצמו לפני כמה עשורים את התואר "מחנה השלום", ומאז הוסיף לעצמו תואר שני – "המחנה הדמוקרטי". המחנה הנגדי נדרש לאורך השנים להתנצל על ההסתייגויות שלו מתוכניות שלום מופרכות ומסוכנות, וכן להרכין ראש כשהוא מעז לפקפק בניקיון כפיהם של לובשי הגלימות השחורות. בזמנו, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, זעק העיתונאי יואל מרקוס מעל דפי הארץ: "איש לא חזה שהנשק שמסרנו לו (לערפאת) יופנה נגדנו", כשהוא מתעלם מסיסמת ההפגנות של הימין – "אל תתנו להם רובים". היום, למרות החשיפות המביכות החוזרות ונשנות מתוך היכל המשפט, אין איש במחנה המדובר שיוציא מעצמו אמירת תדהמה דומה, גם אם היא מסולפת. אפילו זה לא. על בדק בית בוודאי שאין מה לדבר.
למי שפספס, תקציר האירועים: מהדורת החדשות של ערוץ 12 שידרה השבוע הקלטות של שיחה חברית בין ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה ובין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היועץ הביע בהן את תסכולו משי ניצן. האמירות שחשפו עמית סגל וגיא פלג הוקלטו לפני חמש שנים, והן מזכירות לצופה את מה שנותר רלוונטי עד היום: ניצן, שכפרקליט המדינה היה כפוף למנדלבליט, טרם ניקה סופית את שמו של היועמ"ש מחלקו הצדדי בפרשת הרפז. בימין טענו כי המשמעות היא שמנדלבליט מחויב לפעול בתיקי נתניהו בהתאם לרצונו של ניצן. כל עוד שמו לא טוהר לחלוטין – למה לו להרגיז את מי שעשוי להיות אבן נגף בדרכו לצמרת המשפטית, או סתם להותיר עננה מעל ראשו? ההקלטות החדשות הוציאו את הקונספירציות מאזור התיאוריה למבחן המעשי. כשאמר שפרקליט המדינה דאז מחזיק אותו בגרון, מנדלבליט סיפק חומר דליק לכל הטוענים שהתנהלותו בתיקי נתניהו נבעה מלחצים סמויים וממניעים לא טהורים.
לא צריך לצלול עמוק מדי לתוך תיקי נתניהו כדי לתהות עד כמה המצב הרגיש של היועמ"ש משפיע על הליכותיו המשפטיות. אפשר להסתפק באירועים שוליים, לכאורה, שקרו בדרך. הנה דוגמה אחת קטנטנה: לפני קרוב לשנה, ימים ספורים לפני פרסום הכרעתו של מנדלבליט בעניין הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה, חשף העיתונאי המוערך קלמן ליבסקינד תכתובת שיצאה מתיבת הדוא"ל של שי ניצן. פרקליט המדינה, כך התברר, פנה למשפטנים שונים וביקש מהם להתראיין לתקשורת ולצאת נגד מה שכינה "ההתקפות והביקורת על הפרקליטות". הדוא"ל הדורש להתייצב ולהגן על הכרעת היועמ"ש בעניינו של נתניהו, נשלח לבכירים לשעבר בפרקליטות, לשופטים בדימוס, וגם לארבעה שופטים מכהנים שהתיקים המדוברים עשויים להגיע לפתחם. בעקבות החשיפה נזפה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בפרקליט המדינה, והבהירה שפנייתו לשופטים מכהנים היא מעשה חמור, אולם בזה הסתיים הסיפור. מנדלבליט לא נגע בניצן. כשהתנועה למשילות דרשה לפתוח בבדיקה מערכתית של קשרי הפרקליטות עם שופטים מכהנים וסנגורים, כתב לה היועמ"ש בתשובה: "פרקליט המדינה ניצן אישר כי הפנייה לשופטים מכהנים הייתה בגדר תקלה, ותקלה זו תוקנה כדי שלא תישנה בעתיד (…) בנסיבות אלו, היועץ המשפטי לממשלה לא מצא כי יש לנקוט בפעולה נוספת בנושא".
האם מנדלבליט היה נוהג אחרת לולא היה שמו הטוב תלוי בניצן? למרבה הצער, אין דרך לדעת. למרבה הצער, מי שמתיימר להגן על הדמוקרטיה הישראלית לא מצא לנכון להזדעזע מכל אלה.
איום בקול נמוך
בימים האחרונים נמתחה ביקורת קשה ומוצדקת על מיקי זוהר ומירי רגב, שהשתלחו במאפיוזיות מופגנת באביחי מנדלבליט ובאייל ברקוביץ' בהתאמה. ההקלטות שהובאו לידיעת הציבור בידי סגל־פלג חושפות מאפיוזיות אחרת, מסוכנת בפני עצמה. היא שקטה יותר, סמויה כמעט. חזקה מספיק שאין צורך אפילו להביע אותה במילים. לא סחיטה מפורשת, לא איום בוטה מהמקפצה, אלא כזה שמזהם את המים לעומקם, ומכלה כל חלקה טובה. אחרי הכול, בניגוד לזוהר ולרגב, לפרקליט המדינה דווקא יש אמצעים לממש את האיום הסמוי שלו. כששומעים איך היועץ המשפטי לממשלה עצמו דיבר בעבר על תפירת תיקים ועל "שיטה", איש הדמוקרטיה אמור לתהות עד כמה מצופה ממנו להגן על מערכת הרבה יותר מדי חולה. עד כמה הגון מצידו להתעלם מאזעקות האמת שעולות מתוך מגוון הדלפות – מה"תיראי מופתעת" המיתולוגי ועד ל"אחיזת הגרון" של לא פחות מאשר היועץ המשפטי לממשלה.
בכל זאת, אין סיבה להיצמד למסכים בציפייה לשמוע שמץ ספק שעולה במחנה המתקרא דמוקרטי. חסידות אהרן ברק היא חסידות קנאית מאוד, שמצופפת שורות כמו בטיש המוני ללא חשש קורונה. היא לא יודעת לצייר סימני שאלה מעל התנהלות לא תקינה של בני האור שסימנה לעצמה. כמו כל חסידות טובה, היא לא תיתן לאיש לערער על התנהלותה ודרכה, והיא בטח לא מסוגלת לראות באורים ותומים שלה בני אדם מן השורה; כאלה שיש להם מניעים ויצרים, שאיפות קידום או שיקול דעת שאינו נובע בהכרח מ"מזג שיפוטי". המחנה הדמוקרטי סומך ידיו על כישורי המידתיות של שופטי עליון בעיוורון מוחלט, מתעלם מהנטייה הפוליטית הברורה באולמות בית המשפט ככל שהם בכירים יותר, מתעלם מאמת אחת פשוטה: גם משפטנים, אפילו שופטים, הם קודם כול בני אדם. גם ביניהם יש אנשים הראויים לכל גינוי ואף להוצאה מהמערכת.
כמו בכל גוף אחר, שקיפות וחשיפת אמת על כל מבוכותיה, הן צורך הכרחי למען השבת האמון במערכת המשפט. שמירה אמיתית על הרשות השופטת לא תושג בהימנעות מביקורת, אלא דווקא במתן ביטוי לה. להשתקת הקולות המבקרים ולהוצאתם מחוץ לשיח הלגיטימי לא קוראים דמוקרטיה, אלא דיקטטורה.
