אם שאלתם את עצמכם מדוע החיים על פני כדור הארץ כ"כ קשים התשובה היא משום שהבחירה הניצבת בפני בני האדם, בכל תחום שהוא, אינה בין חלופה רעה לחלופה טובה (במקרה זה אין באמת בחירה). החיים שלנו מסריחים כי הבחירה שלנו בחיים היא בין שתי חלופות לא מושלמות תוך ניסיון לקבוע איזו חלופה מקיימת את "הרע במיעוטו". במצבים קשים במיוחד הבחירה שלנו קשה אף יותר כי מה שעומד בפנינו הוא הרבה מעבר ל"חלופות לא מושלמות". במצבים כאלה הברירה היא בין חלופה ממש גרועה אחת לחלופה ממש גרועה אחרת. כל חלופה היא בעלת פוטנציאל הרסני בלתי הפיך משלה ולך תחלץ מזה את "הרע במיעוטו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: האושפיזות – אתגרים משפחתיים ומשברי אמצע קורונה
– שר החוץ אשכנזי ייפגש עם מקבילו מאיחוד האמירויות
– דעה: כך תחזיר המשטרה את האמון בה
בראיה לאחור (והרי אין מדע מדויק יותר מאשר ראיה לאחור) אנו נוטים לראות את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל כבחירה בחלופה הנכונה. אבל בזמן אמת עמדה בפני מנהלת העם בראשות בן גוריון ברירה מהגיהינום. מצד אחד, לקבל את ההצעה האמריקאית להחלפת החלטת 'כ"ט בנובמבר' במשטר נאמנות של האו"ם על פלשתינה. המשמעות של כך הייתה אובדן ההישג הדיפלומטי של התנועה הציונית, סכנת ביטול רעיון הריבונות היהודית והסתמכות על ה'או"ם-שמום' שיסייע ליישוב העברי נוכח המוטיבציה הפאן-ערבית "להשלים את מה שהיטלר לא סיים". מצד שני, לדחות את ההצעה האמריקאית, להכריז על עצמאות ולעמוד לבד מול מלחמת שמד שעלולה הייתה להסתיים, בהערכה סבירה המבוססת על ניתוח יחסי הכוחות, ב"שואה שניה".
דווקא בגל הראשון של הקורונה עמדה ממשלת ישראל במבחן ובחרה בחלופה גרועה אחת (סגר על חשבון הכלכלה) על פני המשך פתיחת המשק והסתכנות במגיפה משתוללת. כידוע, הסגר הראשון הסתיים טרם זמנו ונראה שיחד עמו התפוגג הבסיס הקוגניטיבי והמנטלי הנדרש כדי לקבל החלטה דומה נוספת. ככל שעולה חלופה למיגור הקורונה (סגר, תוכנית הרמזור או המודל השבדי) היא מותקפת ואז נטחנת עד לפירוקה לחלקי השרשרת החלשים ביותר שלה מתוך הצורך לאזן אותה לאור דרישות ואינטרסים של קבוצות שונות. כאילו שההחלטה חייבת לענות על אידיאל המותאם ככפפה הדוקה לצרכי הצרכים של כל תת-מגזר במקום לשרת תכלית לאומית הכרחית המגייסת את האוכלוסייה למימושה. כאילו שההחלטה "הנכונה" חייבת להיות מתונה, מתפשרת, קצובה בזמן ומחריגה.
מה שיכול להסביר את הנטייה הזו היא "פירמידת הצרכים של מאסלו". על פי דירוג פסיכולוגי-פילוסופי זה של צרכי האדם, רק לאחר שהאדם חש תחושת ביטחון וצרכיו החיוניים מובטחים הוא יכול להתקדם במעלה הפירמידה ולפתח את קשריו החברתיים והרגשיים עד שלבסוף יוכל לממש את עצמו ברמה האישית בהתאם לציפיות ולנורמות שמציבה החברה.
סיפור ההצלחה הקפיטליסטי במערב, ובתוכו סיפור ההצלחה הישראלי, הצמיד באופן מלאכותי שני שלבים שונים בפירמידה: את החיים ואת החיים הטובים. אם דקארט חשב ולכן היה קיים, האדם המערבי חי טוב ורק כך חש שהוא חי. עד כדי שאינו מוכן להסתפק רק ב"החיים עצמם". כאשר דרשו מאיתנו להיכנס לסגר לא הבנו מדוע נגזר עלינו להפריד את החיים הטובים מהשמירה על החיים. ומאז היציאה המוקדמת מהסגר אנו חוזרים שוב ושוב – בישראל, כמו גם באנגליה, בצ'כיה, בספרד, בצרפת, בניו זילנד, וכל שאר המדינות על סף סגר שני – לפתרונות של גם (החיים) וגם (החיים הטובים): הגבלות אבל ללא סגר, קפסולות לצורך פתיחת מערכת החינוך, בדיקות מהירות בנתב"ג וקדימה לחו"ל, מסיכות (עד האף) ויאללה לקניון, שמועות על אי-הדבקה באוויר הפתוח והיידה הפגנות.
מכאן נובעות שתי גישות ומהן נגזרות שתי החלופות (הגרועות) הרלוונטיות למשבר הקורונה. בעלי גישה שמרנית ייצמדו בטבעיות לבסיסי הפירמידה ומשם יטפסו הלאה. הם יבקשו להבטיח את הקיום ולכן יקבלו פתרון של סגר כל עוד ישתכנעו ביעילותו ובתנאי שבעלי עסקים וחל"תניקים יזכו לתמיכה שתאפשר להם לצלוח את התקופה מבלי להתמוטט כליל. מבחינתם אירועי תרבות, הפגנות וטיסות לחו"ל הם בגדר מותרות שיכולים וצריכים לחכות עד הבטחת החיים עצמם.
רדיקליסטים, לעומת זאת, מחוברים בראשונה לשלבים הגבוהים יותר של פירמידת הצרכים, בין היתר דווקא משום הצלחתן של המדינות אותן הם מבקרים בחריפות להבטיח את הביטחון והשגשוג הכלכלי שלהם. אמונתם הבלתי מעורערת במדע ביססה בהם תחושת ודאות כי החיים עצמם מובטחים ולכן ניתן לאפשר את החיים הטובים. בוודאי שיש לאפשר הפגנות, כי אם החיים עצמם מובטחים אפשר לקדם גם את 'החיים ללא ביבי'. מבחינתם העיקרון המנחה אינו 'זהירות או נמות', אלא 'אמנות או נמות'. בכך הם מזכירים את התזמורת על הטיטניק שהמשיכה לנגן גם לאחר הפגיעה בקרחון.
גם מתאבדי אומן עונים להגדרה הרדיקליסטית. מבחינתם שלהם, הקב"ה עובד אצלם שעות נוספות. לכן הם מתעלמים מהנחיותיהם של רבנים בכירים שקבעו במפורש שיש להימנע מכל מסורת לא מחייבת שיש בה סכנת פיקוח נפש. אותו הדין גם במקרה החתונות ההמוניות במגזר הערבי. אין עם מי לדבר שם.
וכעת להכרעה
מיוחסת לנפוליאון האמירה כי עדיפה החלטה גרועה על פני הימנעות מקבלת החלטה כלל. מקבלי ההחלטות בישראל (יהיו אשר יהיו, לא ברור בדיוק) יכולים בשלב הזה להבין שהניסיון לרצות את כולם משול לאי קבלת החלטה. הממשלה כשלה בשמירה על בריאות הציבור והציבור מזלזל בשמירה על בריאותו שלו. זו וגם זה הכשילו את תוכנית הרמזור של גמזו. לכן אין יותר "גם וגם". הגענו לנקודת הכרעה דרמטית ועלינו להחליט עם איזה פתרון גרוע אנו מעדיפים לחיות. פתרון אחד: להעמיד את החיים לפני החיים הטובים וכצעד ראשוני להחיל סגר הדוק ומחמיר בן שישה שבועות לערך (לא, מה שמתקיים כרגע אינו סגר אלא קרקס עם אין ספור הפרות והתחכמויות). לאחר מכן יונהג משטר קנאי של הגבלות ואכיפה בסגנון סינגפורי. המדינה תידרש לתוכנית סיוע לעסקים ושכירים שתעמיק את הגרעון בקופה הציבורית. צעד זה יפגע אנושות בכלכלה אך ישטח את העקומה ויאפשר שיקום ארוך טווח של הכלכלה, התרבות והחינוך.
אם הממשלה והציבור אינם מסוגלים לעמוד בגזרה, נותר הפתרון האחר: להעמיד את המהות לפני הקיום ולדרג את הכלכלה, התרבות והפנאי לפני הבריאות (שנאמר 'לכו תעשו חיים'). במתווה זה תתאפשר פתיחה מלאה של המשק ומערכת החינוך ותוסרנה כל ההגבלות על התקהלויות, אירועים המוניים, טיסות, מנייני תפילות והפגנות למעט התאמות לאוכלוסיות בסיכון. בלית ברירה נהמר על הסיכון שבחסינות עדר.
אלה, בקווי מתאר כלליים, החלופות שלפנינו ואין אחרות. אף חלופה אינה מבטיחה הצלחה ואינה מייצרת ודאות. כל החלטה היא גרועה כבר בעת קבלתה ובעלת פוטנציאל הרסני אף יותר לאורך זמן. והנה הגיע הרגע להוריד את הפטיש, ואין לקנא במי שייקח אחריות ויעשה זאת.
ייתכן ובמעלה הדרך תתגלה התרופה שתציל את כולנו או יפותח החיסון שיגרום לנו לקבל את ההחלטה הגרועה הבאה (סדרי הקדימויות לחיסון). אבל זה לא פותר אותנו מלקבל את ההחלטה בנקודת הזמן ממנה צריכות להתקבל החלטות כעת. ההחלטה הנכונה אינה בהכרח האידיאלית. ובמצבים קשים במיוחד ההחלטה הנכונה היא בהכרח לא האידיאלית.
