מצב שוק התעסוקה הוא מסימניו הקשים של משבר הקורונה. מספר המובטלים והעובדים בחופשה ללא תשלום מאמיר מדי יום, וככל שעובר הזמן כך קשה יותר לחזור אל שוק העבודה. מחקר חדש של בנק ישראל מצא כי ב־20 אחוזים ממשקי הבית שהסתמכו על עבודתם של שני שכירים בשנה שעברה נגרע לפחות שכיר אחד (לעומת כ־12 אחוזים בתקופה המקבילה אשתקד), ורק כ־84 אחוזים מהשכירים שעבדו במגזר העסקי לפני המשבר עבדו ביולי השנה (לעומת כ־91 אחוזים בתקופה המקבילה אשתקד).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביידן ניצח בעימות הספציפי, טראמפ ניצח אסטרטגית
– הרמטכ"ל טעה פעמיים: כשהציב חיילים במחסומים וכשחזר בו
– הגישה הרמזורית נכשלה, טוב שחוזרים למתווה הגל הראשון
הכנסות משקי הבית נפגעו בהתאמה: ההכנסה משכר (ומדמי אבטלה) של משפחות שבהן לפחות אחד מבני הבית היה שכיר לפני המשבר ונעשה מובטל ביולי פחתה בממוצע בכ־20 אחוזים.
מלבד זאת, מספר שעות העבודה בפועל למועסק ביולי 2020 היה נמוך בכ־5 אחוזים מבשנה שעברה. במגזר העסקי נרשמה ירידה של יותר מ־6 אחוזים, בשל הירידה במספר המועסקים. מספר שעות העבודה השבועיות בפועל של שכירי המגזר העסקי שעבדו לפני המשבר במשרה חלקית גדל בממוצע בשעתיים עד ארבע שעות, ואילו בקרב מי שעבדו לפני המשבר במשרה מלאה מספר שעות העבודה לא השתנה. מסתמן שעסקים רבים העדיפו להרחיב את שעות העבודה של אחדים, ולהפסיק את עבודת אחרים. זו אחת הסיבות לצמצום במספר המועסקים במשרה חלקית.
מתחילת המשבר ועד אמצע אוגוסט הוגשו כמיליון תביעות דמי אבטלה. מאז היציאה מהסגר הכללי באפריל ועד ערב הסגר השני יותר מ־460 אלף חזרו לעבוד, וכ־510 אלף תובעי דמי אבטלה נותרו בלתי מועסקים. בחודש יולי היו בישראל כ־420 אלף מקבלי דמי אבטלה בהשוואה ל־78 אלף בפברואר.
לפי בנק ישראל, כ־30 אחוזים מהעובדים שלא עבדו בעת היציאה מהסגר הראשון נותרו כך לפחות עד יולי. בקרב צעירים ומשכילים השיעור הזה גבוה במידה ניכרת. ביוני־יולי רבים מהעובדים שהוגדרו נעדרים זמנית ממקום עבודתם נעשו מובטלים או שהתייאשו מחיפוש עבודה. בשבילם משבר הקורונה כבר אינו זמני, אלא שבר מתמשך שהביא אותם לחדול מחיפוש עבודה. גם מי שחיפשו עבודה לא בהכרח הצליחו למצוא כזו. סביר להניח שהסגר השני, במיוחד אם יתארך מאוד, יעמיק את המגמות הללו.
בנק ישראל מצביע על קבוצות אוכלוסייה שנפגעו במיוחד מהמשבר. שיעור השכירים במגזר העסקי שעבדו לפני המשבר ולא היו מועסקים ביולי היה גבוה במיוחד בקרב צעירים, עובדים לאחר גיל פרישה, חרדים, עובדים במחוזות הדרום, ירושלים ויהודה ושומרון, עובדים לא משכילים, עובדים שלא יכולים לעבוד מהבית, בעלי ותק נמוך במקום העבודה, ואלה המשתכרים שכר נמוך.
הפגיעה בשוק העבודה נגרמה בעיקר בשל מגבלות הריחוק החברתי, הצניחה בביקוש המקומי והירידה בביקוש לייצוא. החשש מהדבקה והמגבלות על פעילות עסקים גרם לרבים לצרוך פחות, והירידה בפעילות העסקית גרמה לעסקים לצמצם את מספר העובדים ולהפחית את שכרם. הירידה בהכנסות פגעה עוד יותר בצריכה, וכך העמיקה הפגיעה בעסקים.
על פי בנק ישראל, הפגיעה בעסקים ובמועסקים לא הייתה אחידה. מגבלות הריחוק החברתי גרמו לצמצום בתעסוקה בעיקר בענפים שפעילותם כרוכה במגע הדוק עם לקוחות, במקומות סגורים ובענפים ובעסקים שרק מעטים מעובדיהם יכולים לעבוד מהבית. הדוגמאות הבולטות הן שירותי האוכל והאירוח, האמנות, הבידור והפנאי, המסחר הקמעונאי והובלת הנוסעים.
בכל העולם בולטת הפגיעה בצעירים, בחסרי ההשכלה הרשמית, בעובדים במשרות חלקיות וארעיות ובעובדים זרים. אלה עובדים בשכר נמוך, וניסיון העבר מראה שהם האחרונים למצוא עבודה לאחר ההתאוששות. נשים נפגעו יותר מגברים, כי הן עובדות בענפים שנפגעו יותר, ונוטות לעבוד במשרות חלקיות וזמניות. גם השבתת מסגרות החינוך גרמה לרבות מהן להישאר בבית כדי לטפל בילדים. בישראל נפגעו גם העצמאים, שזכו לפחות תמיכה ממשלתית משכירים.
