הקורונה גרמה ללא מעט דתיים להתאהב בתפילה בחוץ, עד כדי חוסר רצון לחזור לבתי הכנסת. אנחנו שומעים את הקולות האלה, וגם מזדהים עם חלק מהתכנים: איזה כיף תפילה בחוץ, ליד הבית, כמה פשטות, כמה משפחתיות, כמה חיבור לסביבה הטבעית והחברתית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?
אכן. לא ניתן להתכחש לדברים היפים והחיוביים שגילינו בתפילות מחוץ לבתי הכנסת, וטוב שנלמד מהם ונאמץ מה שאפשר, גם אחרי שהקורונה תעלם במהרה בימינו. טוב שבתי הכנסת יהיו מחוברים יותר לקהילה שסביבם, שיתנו יותר מקום לנשים, שנמצא דרך לשלב בהם נוסחי תפילה שונים, וגם, שלא נאבד בתוך בתי הכנסת המפוארים את הפשטות ואת הצניעות.
יש בהחלט מקום גם להמשיך לקיים חלק מתפילות הציבור מחוץ לבתי הכנסת. קבלת שבת ברחוב, תקיעות שופר של ראש השנה בשכונות, תפילת נעילה בגינה הציבורית, קריאות מגילה במתנ"סים, ועוד.
אבל מי שמתאהב בסיטואציה ורוצה לוותר על חזרה לבית הכנסת, כדאי לו ללמוד משהו מחג הסוכות.
מה קורה בסוכות? פעם בשנה זורקים אותנו החוצה מהבית המבוצר שלנו למבנה ארעי ורעוע, ולמשך שבוע פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מוגנים פחות, מוקפים במחיצות דקות של עץ או בד כשעל ראשנו רק ענפים ושמיים. היציאה מהבית מעניקה לנו פרופורציה. מזכירה לנו מה חשוב בחיים, וגורמת לנו להודות על הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר שזכינו להם. ביציאה לסוכה יש גם פוטנציאל חברתי. פתאום הבתים של כולנו שווים ופתאום גם אפשר לשמוע את השכנים ואפילו לשיר ביחד.
אבל סוכות הוא חג של שבוע, לא יותר. עם התכנים היפים שהסוכה מעניקה לנו, אנחנו אמורים לחזור הביתה בסוף החג. אנחנו אמורים להביא מהסוכה לבית שלנו את הפשטות, את הצניעות, את החיבור לסביבה, את הביטחון בה', אבל אנחנו לא אמורים להישאר לגור בסוכה כל השנה. ואגב, גם למצות של פסח יש תכנים רוחניים וחיוביים יפים, אבל אוכלים אותן רק שבוע, ממצים את הרעיונות, וחוזרים ללחם.
המצה היא לא תחליף קבוע ללחם, הסוכה היא לא תחליף קבוע לבית, וגם התפילה בחנייה או בגינה, היא לא תחליף לבית כנסת, אבל היא כן הזדמנות. הזדמנות לחשבון נפש על בתי כנסת שמנותקים מסביבתם. הזדמנות לטלטל קיבעון מחשבתי בכל מה שקשור למקומן של נשים בתפילה, ולשילוב בין נוסחי תפילה שונים. הזדמנות לפשטות, הזדמנות לצניעות, אבל עדיין – רק הזדמנות.
כבר כמעט שכחנו שבית כנסת הוא לא רק פתרון טכני למקום תפילה. יש לו פוטנציאל קהילתי וחברתי אדיר. הוא יכול להיות מרכז רוחני וחברתי לסביבתו, מרכז של לימוד תורה, של עשיית חסד, של חיבור בין אנשים, ושל חיזוק הקהילתיות. את כל זה קצת קשה לעשות יום יום בהתמדה ללא קורת גג פיזית, ודאי שלא בימים הקרים של החורף.
ועוד דבר. בית כנסת הוא גם סמל. לא יכול להיות שבמדינה יהודית יהיו אצטדיוני כדורגל מפוארים, היכלי תרבות גרנדיוזיים וקניונים ענקיים, והחיים הרוחניים והדתיים של הציבור יסתפקו בחנייה עלובה של בניין, ליד בלוני גז ופחי אשפה ולצד חתולי רחוב וצרצרים. זה לא רק עניין של נוחות או כבוד לספרי התורה ולתפילה אלא הרבה יותר מזה. המרחב הציבורי במדינת ישראל לא יכול להסתפק רק במרכזי קניות ומתחמי קולנוע, הוא זקוק גם לבתי כנסת. צריכים לחשוב כל הזמן, איך להפוך את בתי הכנסת שלנו ליותר נגישים, קהילתיים, משפחתיים, רוחניים, וחברתיים, אבל לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים.
