אל תקונן על החיים שאבדו, תעשה משהו עם עצמך

את איש השנה שלי בחרתי הפעם על דעת עצמי בלבד. הקמתי ועדה מיוחדת לעניין, ונוכחים בה אני וטעמי האישי פחות או יותר, אבל אחרי שתשמעו למה בחרתי בו אולי תשתכנעו גם אתם.

הוא לא מפורסם, לא חתום על שום מיזם חברתי מצליח ובטח שלא מצא תרופה לסרטן. איש השנה שלי הוא בסך הכול אדם שרוצה להתפרנס למחייתו, וקוראים לו חן פרוט.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שופר יקרא בהר הבית: המאבק על ההר מתעורר
– מטוש לכל דורש: עמדות בדיקת קורונה ללא הפניה
– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה

מדי יום הוא קופץ לי בפיד, בדרך כלל יחד עם פוסט מקדם מכירות שמציג בגאווה את העוגיות הביתיות שלו. מעולם לא ידעתי שהוא חובב אפייה, והאמת – הוא גם לא חובב אפייה בכלל. חן פרוט הוא חבר שהכרתי בסדנת תסריטאות שבה השתתפנו, אדם בן 43 שנראה יותר כמו גנגסטר מאשר קונדיטור. הוא מתגורר בפתח־תקווה, גרוש ואב לבן בן ה־11, ומי שעד לפני הקורונה בכלל עבד בתחום המכירות. בזמנו הפנוי הוא גם מקבל תפקידים קטנים בסרטים (בדרך כלל על תקן בריון או סלקטור) והתמונה הזאת שלו עומד במטבח עם סינר היא פחות או יותר הדבר הכי משעשע בעולם.

אבל הסיפור שלו בכלל לא משעשע. ביום בהיר אחד מצא את עצמו בחל"ת, נטול עבודה והכנסה, גם ההזמנות לתפקידים די הפסיקו. "עד הקורונה עבדתי בתחום הביטוח", נזכר פרוט, "בין לבין שימשתי גם כשחקן ותסריטאי. פתאום הגיע מרץ והוצאתי לחל"ת. חודש וחצי ישבתי בבית. ניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר ותכף הכול ייגמר. עובר יום ועוד יום ופתאום אתה מתחיל לדאוג. מה יהיה, מאיפה נביא כסף. ב־30 באפריל הבן שלי היה אצלי בסוף שבוע. ראיתי אותו יושב בסלון ופתאום הוא אומר לי 'אבא, אני מוטרד'. שאלתי אותו ממה, והוא אמר 'אתה לא עובד, לא מכניס משכורת, יש לך שכר דירה, מזונות לשלם, יש לך הרבה התחייבויות. מה יהיה? מאיפה תביא כסף?' זה גמר אותי. אמרתי לו: 'בן, זה לא העניין שלך. זו בעיה שלי, אל תתעסק בזה בכלל'".

אבל הילד לא הרפה. "באיזשהו שלב הוא ניסה להציע שאתן שיעורים במתמטיקה לילדים דרך הזום. אמרתי לו שאין לי ראש לזה. ואז הוא הלך לחדר שלו, ואחרי רבע שעה חזר משם ואמר: 'אבא, אולי תאפה עוגיות טחינה? כולם אוהבים את העוגיות שלך'".

פרוט מודה שבהתחלה זה נשמע לו רעיון ילדותי וחמוד, אבל לא ממש פרקטי. "זה לא שאני איזה אופה גדול. ידעתי לעשות עוגיות טחינה, פה זה התחיל ושם זה נגמר. אבל אמרתי לעצמי: וואלה, זה רעיון לא רע. בינתיים אפשר לעשות את זה. העליתי את תוכן השיחה שלנו כפוסט בפייסבוק, ותוך ארבעה ימים היו לו 1,400 שיתופים".

האנשים שצולחים את העולם הזה, לא רק פיזית אלא גם נפשית, אלו אנשים שלא נבהלים כשמוציאים אותם מסלון הנוחות לעבר סוכת האי ודאות

מה שהתחיל כתחביב הפך במהרה להכנסה חלופית. "זה היה מטורף. כל היום הגיעו הזמנות לטלפון. הייתי ישן שעה וחצי ביממה כדי לעמוד בהתחייבויות שלי, וכל הזמן למדתי תוך כדי תנועה. התחלתי לברר איפה אני קונה חומרי גלם, מאיפה אני מביא מארזים. אחרי שבועיים שבהם אני מקבל פידבקים מטורפים על העוגיות, אנשים התחילו לשאול 'אבל מה עם קצת מגוון?'. אמרתי – סבבה. התיישבתי מול האינטרנט והתחלתי לקרוא מתכונים כמו איזה פסיכי. שלושה ימים אני קורא ומחפש את אלו שקלים להכנה וגם יש עליהם תגובות טובות".

כמעט בלי להתכוון, מצא את עצמו פרוט מקים מאפייה קטנה בביתו. (עדיין אין לו תעודת כשרות, אבל הוא שוקל בחיוב להשיג תעודה אם יגבר הביקוש) "יש לי חברה טובה שהיא חולת עוגיות, והיא אמרה לי: 'תשמע, כל פעם שאתה רוצה לשווק עוגייה חדשה תתקשר אליי ואני אבוא לטעום לך אותן. אם זה מספיק טוב, נרוץ על זה'. לפעמים הייתי צריך לעשות שלושה־ארבעה ניסיונות עד שזה הצליח, ופתאום יש עוגיות חמאה, עוגיות קקאו, מעמולים בשלל מילויים, עוגיות אמסטרדם ואלפחורס. ופתאום חברות מתחילות להזמין ממך, ואתה לא מבין איך זה קרה בכלל".

כך, בעמל, יזע ודמעות, קמה לה קונדיטוריה ביתית קטנה. "אם תבואי אליי הביתה תמצאי שם מהומת א־לוהים. יש לי מטבח קטן מאוד, עם תנור ומקרר פרטי. בגלל ריבוי ההזמנות בתקופת החגים, רכשתי תנור נוסף, שני מיקסרים ומקרר. נהיה לי מפעל בבית".

אתם לא מכירים את חן, אבל אני מכירה אותו. לראות את הגבר הגדול הזה עומד כל יום במטבח ואופה עוגיות זה סוג של פאטה מורגנה מבחינתי. כאשר שאלתי אותו אם לא קיבל תגובות מוזרות מאנשים על הקריירה החלופית שפיתח, הוא ענה: "לא מזיז לי. שיגידו מה שיגידו. לא מעניין אותי לטוס לחו"ל אם היה אפשר, לא מעניין אותי לרכוש אוטו חדש. מעניין אותי לשלם את דמי השכירות שלי, את המזונות שלי ולעמוד בהתחייבויות שלי. אני סובל מבעיות גב קשות, ויש ימים שאני מסיים כשאני מפורק ובקושי מצליח לעמוד על הרגליים. אבל הידיעה שיש לי איך לסיים את החודש, המחשבה שאני גם מצליח על הדרך לעשות משהו שמשמח אנשים, מבחינתי זה שווה הכול".

הרבה אנשים מצאו את עצמם ללא עבודה בתקופת הקורונה. איך אתה מסביר את מה שקרה לך?
"אני חושב שחלק מהאישיות שאני מביא אחרי 22 שנה כאיש מכירות היא שאני לא יודע לקבל 'לא' כתשובה. זה הטבור של אנשי המכירות. מעבר לזה, אני חושב שהכסף נמצא על הרצפה, לא משנה מתי ולא משנה כמה ולא משנה מהי הסיטואציה. רק צריך להרים את זה. אני לא חושב שאני ייחודי, אני חושב שהצלחתי במקום שבו אנשים אוהבים להתבכיין ולהגיד כמה הם מסכנים וכמה המדינה דפקה אותם. הבנתי שאם המציאות משתנה לי מול העיניים, אני צריך לשנות גם בתוכי את החשיבה. זה לא המקום להתחיל לבקש ולהגיד תביאו לי ותעשו לי, אם אמשיך לבכות זה לא יקדם אותי לשום דבר. ברגעים כאלו הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לקום, לעמוד על הרגליים, ולראות איך אתה מצליח בכל זאת לעמוד בהתחייבויות שלך. לא התעשרתי מהעסק הזה, אבל אני כן מאושר מזה שאני לא תלוי באף אחד".

הערב נצא לסוכה. בבת אחד יוסר גג הבית מעלינו ונצא אל החוץ ואל הלא נודע. יש משהו בסוכות הזה שמתחבר לווייב הכללי של הקורונה. עשרות בתי אב מצאו את עצמם ללא קורת ביטחון, ישובים בסוכת חייהם, מנסים לשרוד מעל פני המים. למזלי לא איבדתי את עבודתי במשבר הקורונה, אבל הכנסתי הצטמצמה משמעותית. כל ההרצאות, ההנחיות והכנסים כמעט נפסקו ברגע. ברגעים כאלה, כשאני חוששת לעתידי ומבועתת מפני הבאות, אני חושבת על חן, ומקווה שאולי עכשיו קצת יותר ברור לכם למה הוא איש השנה שלי.

בחג הקרוב נקרא את ספר קהלת. פרק י"א נפתח במשפט "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". אף פעם לא הבנתי אותו עד הסוף, אבל אחרי ששוחחתי עם חן פרוט נדמה לי שאני מבינה קצת יותר. הוא לא ביקש ממני את הפרסום הזה. אני זו שפניתי אליו, והוא נעתר למרות שהרגיש שאינו ראוי לכבוד הזה. כאשר גיליתי שבתוך סדר היום המשוגע שלו הוא גם מוצא זמן לשלוח מארזים כתרומה לנזקקים, הבנתי שזהו. מגיע לו, לחן. מגיע לו כל כך. ריגש אותי לראות איך אדם שהיה מהנפגעים הראשונים של הקורונה לא חשב לרגע לכלות את זמנו על הפגנות ותלונות. במקום זה הוא קם בחמש בבוקר על הרגליים, אופה עוגיות ומפרנס את המשפחה שלו. מסיים את היום גמור אך מרוצה. יש לי כבוד לאנשים כמוהו, ואם הייתה לי אפשרות להביא לסוכת ילדיי אושפיז אחד בלבד, הייתי בוחרת בפרוט שיעביר להם שיעור בהישרדות. אני באמת חושבת שהאנשים שצולחים את העולם הזה, לא רק פיזית אלא גם נפשית, הם אנשים שלא נבהלים כשמוציאים אותם מסלון הנוחות לעבר סוכת האי־ודאות. אנשים שהצליחו לפתח בעצמם את הידיעה הפנימית הזאת, שלא משנה מה קורה ואילו כאפות החיים ינחיתו עליהם, יש להם יכולת להמציא את עצמם מחדש ולעמוד על הרגליים. הם לא מבקשים מאחרים להראות להם את הדרך, אלא מפלסים בעצמם דרך חדשה.

בשירו "אדם בחייו" כותב יהודה עמיחי על המהמורות הללו שפוקדות אותנו בחיים:

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

שלח לחמך על פני המים. אם השמיים נופלים מעליך, אם מטה לחמך נלקח, אם הארבה פוקד את שדותיך ואינך רואה את האופק, אל תבזבז את זמנך ותקונן על החיים ועל ההזדמנויות שאבדו. תזרע. תשתול. תעשה משהו עם עצמך. שלח את לחמך, וברוב הימים תמצאנו.

* * *