נאומי נתניהו בתחילת משבר הקורונה היו משונים. ראש הממשלה התרכז אז בהמלצות על שימוש תכוף בטישו, הסביר כמה חשוב לשטוף ידיים והדגים איך להתעטש. רק אחרי כשלושה שבועות התעשת נתניהו, והוסיף להמלצות ההיגיינה גם תובנות היסטוריות על החלוצים, שהתמודדו באומץ עם מגפות קשות, על קול חתן וקול כלה שנשמע בירושלים גם בחתונות קטנות, ועל ישועת העם והמדינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה
– "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"
– נפקד-נוכח: הסיבה האמיתית לפרויקט עם אהוד אולמרט
המפתח להתמודדות לאומית מוצלחת בשעת חירום הוא צירוף של שני סוגי משאבים קיבוציים. האחד צומח מלמטה, ובו ערכים וזיכרונות, רוח ותקווה, משפחות וקהילות; השני מוכתב מלמעלה, ובו כוח הכפייה הריכוזי והעוצמה הניהולית של הממשלה. כדי להתמודד כראוי עם שעת החירום, היה צריך לצרף את שני המשאבים הללו. גם החרדים למדו זאת בגל הראשון, ולצד התפילות והוראות הרבנים גייסו אלופים במילואים שינהלו את עריהם.
למשך זמן קצר, הצלחנו לא רע בצירוף הזה. ואז שני חלקי המשוואה החלו להתפורר. הפעולה הממלכתית הנחושה התפזרה לרסיסים של אינטרסים פוליטיים וסקטוריאליים, ויחד עמה התפוגגה האכיפה. מן הצד השני, הרגעים הצלולים של משמעות, זיכרון ומסירות קהילתית התפוגגו גם הם, והפכו למלחמת בוץ שבטית. בנסיבות הללו, הכישלון שלנו אינו מפתיע.
נחוץ לנו מאוד תיקון משני הכיוונים: מלמעלה ומלמטה. המערכת הפוליטית שלנו מקרטעת ולא מתפקדת, ואנחנו חייבים לתקן אותה. לצד זאת, חייבים לחזק גם את הרוח המשותפת. כאן הייתי רוצה לדייק, איזו אחדות נחוצה לנו ואיזו פחות. הנשיא ריבלין הציב לו כמטרה לחזק את "הטוב המשותף" לכל שבטי החברה הישראלית, ליהודים ולערבים גם יחד. הבעיה היא שאם מרחיבים כל כך את המכנה המשותף, הוא הופך להיות דליל מדי. מה משותף ליהודים ולערבים בישראל? שכולם רוצים תחבורה יעילה, מערכת בריאות טובה, פחות זיהום אוויר וכן הלאה. אחדות אינטרסים כזו היא קלושה מכדי לספק לנו משאבים נפשיים נחוצים. בהקשר של הקורונה, מדובר בהיגיון מעגלי: קשה לומר לאזרחי ישראל לשאוב תעצומות נפש במאבק בקורונה מהמכנה המשותף האומר שכולנו חוששים מהקורונה. המכנה המשותף הרלוונטי אינו אזרחי, אלא לאומי ודתי: זיכרונות עתיקים, מסורת משותפת, כתבי הקודש, הערבות ההדדית. יהודים יגייסו את המשאבים הללו ממסורתם העתיקה, וערבים יגייסו אותם ממסורתם שלהם. מי שלא מזעיק את שפתה של המסורת, נשאר היום אילם.
המסורת גם מעניקה לנו מפתח לסדרי עדיפויות נכונים. כאשר מחליטים מה לפתוח ומה לסגור בימי מגפה, השיקול לא יכול להיות רק רפואי. השאלה אינה רק עד כמה זה מסוכן, אלא גם עד כמה זה חשוב. כדאי להסתכן קצת ולנסוע לרופא שיניים כדי לעקור שן מרקיבה, אבל קשה להצדיק סיכון כזה כדי לעשות פירסינג. בנקודה הזו נחשפה חולשה גדולה של החברה הישראלית. אנשים כתבו: "איך יכול להיות שאפילו בתי הכנסת פתוחים, אבל חדרי הכושר ומכוני היופי סגורים?" קראתי אותם ורציתי לבכות. לא רק בגלל השקר, שהתעלם מהמגבלות הקשות שהוטלו על התפילות, אלא בעיקר בגלל הקל־וחומר המסולף: האם לא ברור שבתי כנסת חשובים יותר מאשר קוסמטיקה? האם אפילו סביב האמירה הכללית הזו אנחנו כבר לא מסוגלים להתכנס?
אפילו כשאנחנו מדברים על מערכת החינוך, אנחנו מתעלמים מעמוד השדרה הערכי שלנו. הבטן שלי מתכווצת כשאני שומע שחשוב לפתוח את מערכת החינוך, כדי שהורים יוכלו לעבוד. הרי אנחנו עובדים כדי שילדינו יוכלו ללמוד, ולא להפך. לימוד וחינוך הם ערך עליון במסורתנו היהודית, ואבותינו הקריבו קורבנות עצומים למען חינוך ילדיהם. אם אין ברירה וחייבים לסגור את בתי הספר – ההכרח לא יגונה; אבל צריך לעשות הכול כדי לפתוח אותם במהרה. כשאנחנו מוחקים מרשות הרבים את הזיכרון ההיסטורי ואת המורשת המשותפת שלנו, אנחנו מוחקים גם את שפתנו הערכית – ואז אנחנו מוצאים עצמנו מתייחסים למערכת החינוך כשמרטף לעסקים.
בימי שיבת ציון, בא נחמיה לירושלים מכוח סמכותו הממשלתית של מלך פרס, הקים משמרות חמושים ובנה את חומות ירושלים. מיד לאחר מכן כינס את העם בירושלים, כדי ללמוד תורה עם עזרא הסופר ולחגוג את סוכות כחג לאומי גדול: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות… ותהי שמחה גדולה מאוד" (נחמיה ח). נחמיה לא הסתפק בפעולה שלטונית כוחנית, והתעקש גם לשקם את הזיכרונות המשותפים ואת המסורת העתיקה. רק כך נוצרה התנסות משותפת של עוצמה ואחווה, שעמדה בפני כל מבחן. אנחנו חייבים ללמוד ממנו. אנחנו חייבים מוסדות ממלכתיים שיתפקדו הרבה יותר טוב, ורוח יהודית שתהיה הרבה יותר דומיננטית. אחרת נישאר רק עם טישו.
