תרומה משמעותית למוזיקה הישראלית נזקפת לזכות הזמר והמלחין שמוליק קראוס. הוא הלחין שירים רבים כמו את "כשאת בוכה את לא יפה" ואת "אינך יכולה", והתפרסם כחבר בשלישיית "החלונות הגבוהים" – יחד עם ג'וזי כץ ואריק איינשטיין – שהלחין ועיבד את כל שירי הלהקה. חייו האישיים של קראוס לעומת זאת לא נחלו הצלחה ולא ידעו מרגוע. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים, הסתבך בפלילים, ואובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית שבעקבותיה אושפז מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– "הקורונה דורשת מאיתנו יותר": נוער בסיכון בצל המגפה
– אור השמש מחטא: להחליף את התפיסה החברתית בימין
בשנת 1983 הוציא קראוס לרדיו שיר חדש שכתב עבורו יענקל'ה רוטבליט. השיר נפתח בשורה פשוטה "צר היה כל כך" – שורה שמבטאת מצוקה קשה מאוד. הפתרון שהשיר מציע לאותה מצוקה הוא למצוא מקום אחר שממנו יהיה אפשר להסתכל על החיים בפרופורציה אחרת. מקום "כמו הר נבו" שבו רואים רחוק אבל גם רואים שקוף – רואים את כל הפרטים בצלילות ובאופן ברור.
בפרשה הבאה נגלה שגם בגיל 120 עיניו של משה לא כהו ומהר נבו הוא אכן הצליח לראות היטב את ארץ ישראל על כל פרטיה ועל כל חלקיה.
רואים רחוק רואים שקוף – שלמה קראוס
"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף"
(מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס)
המוטיב של משה רבנו שעומד על הר נבו ורואה את ארץ ישראל אליה לא ייכנס, מופיע בהרבה יצירות ספרותיות. זאת מכיוון שהוא מצליח להמחיש בצורה מוצלחת את תחושת ה'כמעט' – תחושת ההחמצה הגדולה.
עניין ההחמצה אכן משמעותי בסיפור על הר נבו אבל בפסוקי התורה יש להר מטרה נוספת מלבד ראיית הארץ – זהו גם מקום מותו וקבורתו של משה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ … וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (דברים ל"ב מ"ט-נ').
נראה שזה העניין המרכזי בתחילת השיר. שמוליק קראוס רוצה לעלות להר נבו ולמות, כשלפני המיתה הוא מסתכל אחורה על חייו הקשים ונפרד מהם. האם השיר בעצם מעודד אובדנות?
חשוב לציין שמשה רבנו לא עלה על הר נבו בשביל להסתכל על העבר, עליו כבר דיבר עם כל עם ישראל בערבות מואב. משה מסתכל מהר נבו על העתיד, על ארץ ישראל – המקום אליו ייכנסו בני ישראל עוד כמה ימים, מקום שגורל העם הולך להיקשר אליו מאותו רגע ועד לימינו אנו. יש תקווה רבה על הר נבו ולכן משה יכול למות שם בשלווה.
אבל השיר לא נגמר בבית הראשון. כבר בפזמון מופיע הסבר למה אי אפשר לעלות להר נבו גם כשממש רוצים:
"בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים – בו בוערת אש"
מה אפשר לעשות? אנחנו בני אדם, אין לנו כנפיים שנוכל לפרוש ולעוף. בן אדם הוא "כעץ שתול על מים (כפי שכתב ירמיהו) שורש מבקש" – באופן טבעי הוא נטוע בקרקע וצריך למצוא בעצמו את הדרך מהמקום בו הוא נמצא. עלייה להר נבו שמורה למנהיג גדול כמו משה שכבר סיים את תכליתו בחיים ויכול להתבונן אל עבר הארץ ולסיים את חייו. אבל לא כל אחד שצר לו יכול "לפרוש כנפיים ולעוף".
ובאמת בהמשך השיר דרכו של כותב השיר אובדת, והוא לא מצליח להגיע להר נבו ולסיים שם את חייו. במקום זה, בסוף השיר, בבית האחרון, הוא חוזר אל ביתו ומתנחם בעובדה שיש מישהי שהולכת איתו "עד בוא הדרך אל סופה".
"רואים רחוק רואים שקוף" אינו שיר על החמצה ולדעתי גם לא שיר על אובדנות. זהו שיר על הפער בין המנהיגות של משה לפשטות של כל אחד מאיתנו. המנהיג צריך לראות 'רחוק ושקוף' כדי לסיים את פועלו בצורה הנשגבת ביותר, רגע שמעורר קנאה אצל רוטבליט וקראוס שמייצגים את האדם הפשוט. האדם הפשוט לא יכול לראות הכול אבל במקום, ואולי כפיצוי על כך, האדם הפשוט מוצא נחמה אצל אשתו ומשפחתו (וגם בזה יש ניגוד למשה רבנו שלא חי חיי זוגיות).
גמר חתימה טובה!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
