אחד הפרקים המרכזיים בתפילת יום הכיפורים הוא תפילת הווידוי. מה שיפה במיוחד בתפילת הווידוי הזאת הוא שבניגוד למקובל, ההכאה על חטא נאמרת לא בגוף שני או שלישי, על חטאי הזולת, אלא בגוף ראשון, על חטאינו שלנו. נראה שזה מנהג ראוי לאימוץ, לפחות פעם בשנה, גם בתקשורת, שמרבה כל כך להכות על חטאי כל מערכות החברה ומנהיגיה. אולי נתהה פעם גם על חטאינו שלנו. נכון שאחרים עושים זאת במרץ רב, אבל אולי הם עושים זאת בהתלהבות כזו גם משום שאנחנו, העיתונאים, לא נוטים להודות בחטאינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– "הקורונה דורשת מאיתנו יותר": נוער בסיכון בצל המגפה
– סיפורי בדים: נעליים ליום כיפור
לא, אני לא הולך לדבר על השמאלנות של התקשורת. איני טוען שאין בעיה בכך שבמשך שנים היו רוב העיתונאים והעורכים אנשים בעלי השקפת שמאל חילוני, וממילא גם סדר היום שלהם היה כזה. אבל התופעה הזאת כבר דוברה רבות, היא הולכת ומשתנה לנגד עינינו, ובכלל, בעיניי, היא אף פעם לא הייתה הבעיה החמורה ביותר של התקשורת.
החטא הגדול באמת של התקשורת, כלפי כלל החברה – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים – הוא הזניית השיח הציבורי. זה נעשה בשני ממדים: מתן במה עודפת לקיצונים מכל צד, ויצירת סדר יום שבו דברים בלתי חשובים, לעתים ביזאריים, מקבלים תשומת לב גדולה לאין ערוך מחשיבותם האמיתית.
כולנו מכירים היטב את הדוגמאות. איך פוליטיקאים שחשיבותם האמיתית מזערית, כמו מירי רגב ומיקי זוהר מצד אחד, או יאיר גולן מצד אחר, מקבלים במה עודפת בגלל ההתבטאויות הקיצוניות שלהם. התקשורת תמיד תעדיף לראיין את רגב, בתקווה שתנפיק עוד כותרת מטורללת, מלמשל, את יובל שטייניץ. במשך השנים למדו גם הפוליטיקאים עצמם את המשחק, וכמו בהתניה פבלובית, הם מספקים מראש לעיתונאים את ליטרת הבשר המטורללת כדי להיכנס למדיה. זה מה שאשתי המנוחה במבי כינתה בשם "הברית הבלתי קדושה בין הפוליטיקה לתקשורת". התוצאה היא תהליך אבולוציוני מסוכן שבו מתבלטים לא מי שעשייתם ברוכה יותר, אלא מי שפיהם מטונף יותר, וממילא האנשים הטובים באמת נרתעים מן הפוליטיקה. אגב, כמו בכל התמכרות, הריגוש של אתמול כבר לא מספיק היום, ואנחנו נדרשים ליכולת טינוף הולכת וגדלה. עיינו ערך יאיר נתניהו.
הכרתי פעם עיתונאי לענייני חרדים שהייתה לו דרך פשוטה להשיג כותרות: הוא היה שומע על חילול שבת זניח, ומתקשר לפוליטיקאי חרדי חריף לשון כדי לקבל את תגובתו. הנ"ל היה מנפיק את ההתלהמות המבוקשת, ואז היה העיתונאי מתקשר לפוליטיקאי חילוני חריף כדי לקבל את תגובתו להתלהמות, וכך היה מקבל יומיים של כותרות בולטות. במקרה אחר הצעתי להכין כתבה על "משגיח" באחת הישיבות החרדיות שהלך לעולמו. העורך תדרך אותי לקראת הכתבה: חשוב שתתמקד בחטאים שהוא משגיח עליהם, ואם תמצא שמדובר במשכב זכר, בכלל יהיה טוב!
החטא השני חמור לא פחות, וכך גם תוצאותיו. בחלקים הלא חדשותיים שלה, התקשורת מעצבת סדר יום שגם בו הביזארי ביותר, או המצליחנות חסרת המשמעות של תוכניות הריאליטי, הופכים לגיבורי תרבות. נסו להיזכר: מתי ראינו בעת האחרונה על שער המוסף הנפוץ במדינה, 7 ימים של ידיעות אחרונות, איש רוח מעניין.
אם לא די בכך, אנשי התקשורת גם נוטים ליילל בדמעות תנין על אווירת ההקצנה והשיסוי בחברה הישראלית, או על שצעירים מתעניינים כיום רק בפרסום ובהצלחה כלכלית, ולא שואפים להטביע חותם אמיתי. כאילו אין לתקשורת עצמה, לפעמים אפילו לאותם עיתונאים ועורכים מייללים ממש, חלק מרכזי בתהליך. אלכסנדר ינאי צדק: האנשים הגרועים ביותר הם העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לגעת גם בצביעות שלנו, הצרכנים. גם אנחנו אוהבים ליילל על רדידות התקשורת, ובד בבד לצרוך בשקיקה את תוכני הקיצוניות והביזאר. אלמלא עשינו זאת, לא היה רייטינג לתקשורת כזו, והיא הייתה נעלמת. ביום הכיפורים הזה גם לנו, בעיקר לנו, יש אחריות להניף דגל אדום מול התופעות שמורידות את החברה שלנו, ולמעשה את התרבות המערבית כולה, ביגון שאולה.
