חברות הפקה הושכרו, צלמים הוצבו בעמדות השונות ברחבי בתי הכנסת וקישורים לשידורי חי נוצרו שבועות מראש: תפילות ראש השנה בקרב הקהילות הפרוגרסיביות בעולם, בעיקר בצפון אמריקה, הן שונות מכל מה שהכרנו עד כה, והשאלה הדרמטית היא: כיצד זה ישפיע על עתידם מבחינה כלכלית, קהילתית ורוחנית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
תכלה שנה וציוצי החמוצים: נתניהו רק ניסה לעשות שלום
מסתמן: יומיים בידוד על חשבון העובד – השאר על חשבון המעסיקים והמדינה
״שמחה מאוד על התקופה הזו": אסתר רדא אופטימית מתמיד
בניגוד לישראל, שנמצאת כעת בסגר שני, בארה"ב ההגבלות הרבה פחות דרמטיות על התכנסויות ותפילה. ולמרות זאת, בכדי שלא לגרום לגל הדבקה המוני, כפי שארע בחג הפורים, בבתי הכנסת הרפורמים והקונסרבטיביים בעולם החליטו כמעט כולם לקיים תפילות ראש השנה משודרות – כך שתוכלו להיות חלק מהתפילה בעודכם בסלון ביתכם. האורתודוקסים מאידך, למרות שחלקם היו שמחים לפתרון שכזה – לא יכלו לעשות זאת, בשל השמירה על ההלכה. מאידך, להפקות הענק עליהן אפרט מיד, יהיו ככל הנראה השלכות הרות גורל לתנועות הפרוגרסיביות.
בבית הכנסת הרפורמי "סיטי שול" שבטורונטו החליטו להיות יצירתיים, ובעקבות ההגבלה במחוז אונטריו (10 אנשים בתוך בניין, ו-25 אנשים באוויר הפתוח) להתכנסויות גדולות, החליטו לקיים את תפילות ראש השנה במתכונת "דרייב-אין" – בית קולנוע בו הצופים נשארים ברכבים, וכך נשמר הריחוק החברתי. על מסך הענק נראו התפילות בעברית ובאנגלית, וכך גם ה"רבה" ששימשה כחזנית. מבין המכוניות נראו אנשים חובשי כיפות, ואפילו כלבלב קטן עם כיפה לבוש "יהודי" כחול עם מגיני דוד ושאר סממנים יהודיים.
אך רוב בתי הכנסת, במיוחד באזורים עירוניים – לא יכלו להרשות לעצמם לקיים תפילה כזו, וכאמור, שידרו את התפילות בשידור חי – הישר לבתיהם של המתפללים. קהילות רבות אף הפיקו ערכות ראש השנה שנשלחו לבתי חברי בתי הכנסת, עם מחזור, תפוח ודבש, ושאר אביזרים רלוונטיים.
ד"ר אילן אזרחי, ישראלי העוסק שנים רבות בחקר והוראה של "עמיות יהודית" כתב בעמוד הפייסבוק שלו על החוויה שלו מביקור בניו יורק, עת היה בבידוד, וביקש להתחבר לתפילות ראש השנה מקומיות. בעמוד הפייסבוק שלו כתב: "התחלנו לשוטט בין האתרים, שידורי הפייסבוק לייב, וגלריות זום. כמה מן הביקורים היו משמימים, ובמקום אחד חשוב הייתה תקלה טכנית שהפריעה לשידור". הוא ממשיך לתאר: "מעבר לכך זה היה מסע מרתק, מלונדון, לבואנוס איירס, ניו יורק, בוסטון ולוס אנג'לס. רצינו להתרכז במקום אחד, אבל בכל תחנה היה משהו אחר שמשך תשומת לב: דרשה מעוררת השראה, קריאה אסתטית בתורה, פיוט, תקיעה בשופר (כן, בשבת), ברכות אישיות, ריקודים, והרבה חומר מושקע שצולם מראש שכלל מקהלות, הרכבים מוסיקליים, וצילומי נוף".
כישראל המזוהה עם התנועה הרפורמית, אזרחי התרגש מהעושר הגדול, וחושב ש"זוהי שעה יפה לבתי הכנסת הלא-אורתודוכסים. בתוקף העתים הם מנצלים את הטכנולוגיות לחיבורים חדשים, להשתתפות בהיקפים גדולים, להפקות מקוריות וליצירת תקווה".
אני שותף לכך שיש כאן יצירתיות פורצת דרך, וגם שלראשונה – כל אחד יוכל לצפות בתפילות ראש השנה – שהן כה יקרות כלכלית – בהרבה מקוות קהילות. מאידך, בבתי הכנסת הלא אורתודוקסיים, הימים הנוראים הם הימים הפופולאריים ביותר וישנם יהודים שבהגדרה, רק יגיעו לבתי הכנסת האלה בראש השנה וביום כיפור. עיקר המודל הכלכלי בנוי על חברות שנגבית סביב ימים אלה, שדווקא בימים אלו נועלים את שערי בתי הכנסת.
האם יוכלו להמשיך ולגבות סכומים של אלפי דולרים למשפחה עבור חברות בבית כנסת מבלי שהם מגיעים אליו? במידה מסוימת, זה קצת כמו המעבר מעיתון מודפס שעולה כסף, לאתרי האינטרנט – שרובם ללא תשלום. אם אפשר לזפזפ ולצפות בתפילות מכל העולם – ויש בכך סקרנות סוציולוגית ותרבותית מסוימת – למה שאדם ישלם לבית הכנסת שנמצא בעיר שלו, אם הוא לא מבקר בו?
תוסיפו לכך שבנגיוד לישראל, לבתי הכנסת האלה מנגנונים שמנים, עם הרבה עובדים, רבנים, רבות, סגני רבנים, חזנים, חזניות ולעיתים אפילו איש או אשת יחסי ציבור – האם הם יוכלו להמשיך להתקיים במודל הנוכחי, בעקבות משבר הקורונה, שכלל לא ברור מתי הוא יסתיים. בשיחת זום שהנחיתי בקיץ, שוחחתי עם הרב אליוט קוסגרוב, וגיליתי שבית הכנסת שלו, "פארק אבניו סינגוג" שבמנהטן מעסיק 70 אנשים במשרה מלאה ועוד כ-70 במשרה חלקית. אז אמנם מדובר בקהילה עשירה במנהטן, אך אין ספק שקהילות אחרות נמצאות במשבר כלכלי חמור.
רוב התפילות היו פתוחות לכולם, ולמי מכם שמתעניין, שווה לחפש ביו טיוב או בפייסבוק, ולהתרשם מצורות התפילה שלהם – מה אימצו מהמחזור המקורי, מה הם חידשו, וכיצד הם מגישים את זה לקהל שלהם. בחלק מבתי הכנסת זה היה נראה מוקפד ומופק ברמה של מחזמר ברודווי. כל זה, טוב ויפה, אבל האם זה יספיק?
