הטקס בבית הלבן ביום שלישי היה יכול להיות אחר לגמרי. זה היה יכול להיות הטקס החגיגי שבו הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו מחילים את הריבונות על בקעת הירדן ועל חלקים נבחרים ביהודה ושומרון. בטקס הזה היו נושאים נאומים חוצבי להבות וקוראים פרקים מספר דברים והברית החדשה, וכולם היו יודעים למי א־לוהים הנחיל את הארץ. אורחי הכבוד במדשאה הדרומית של הבית הלבן היו הכמרים האוונגליסטים, רבני הקהילה האורתודוקסית בארה"ב וראשי הליכוד והמתנחלים. יוסי דגן, שלמה נאמן ושמעון ריקלין היו משלימים את הריקוד שבו פצחו ברחובות וושינגטון ב־28 בינואר, ושרים בכל הכוח "ושבו בנים לגבולם". הפעם על באמת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: סגר הישראבלוף: שגרה עם הגבלות לא תעצור את הנגיף
– הציבור הפלסטיני רואה במנהיגיו את האחראים ל"מחדל" השלום
– שלוש וחצי שנות מאסר: גזר הדין לקטין בפרשת דומא
הכול היה יכול להיות אידיאלי כל כך מבחינת הימין האידיאולוגי, אלמלא החליטו בבית הלבן כי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין חשוב ומשתלם הרבה יותר לנשיא, שעומד בפני בחירות חדשות ומסובכות ב־3 בנובמבר. כל כך חשוב, עד שלמענו אפשר לתת בעיטת יעף לריבונות שנתניהו עמד להחיל ב־1 ביולי, כפי שהוסכם בינו ובין שותפיו בכחול לבן.
בעסקת המאה שהוצגה בינואר נתן טראמפ לנתניהו אור ירוק להחלת הריבונות. הוא רצה שבעזרת הג'סטה הזו נתניהו ינצח בבחירות בתחילת מרץ. נתניהו התכוון לחטוף את ההזדמנות הזו בשתי ידיים ולא לוותר עליה, אף שבבית הלבן החלו לשים לו ברקסים. בתחילת פברואר הממשלה הייתה אמורה לקבל בישיבתה השבועית את ההחלטה על סיפוח הבקעה, פלוס חצי משטחי C. הריבונות השתלבה היטב עם תחושות העליונות והמשיחיות החילונית שנתניהו מסתובב איתן בשנים האחרונות.
נתניהו רץ עם הריבונות בבחירות אבל לא הצליח להקים ממשלה ימנית, לאכזבתו של טראמפ. בכל זאת, הוא הקים ממשלת אחדות וחתם על הסכם קואליציוני שבו רתם את בני גנץ וגבי אשכנזי לעגלת הריבונות. השניים התהפכו מהר מאוד והחלו לפעול נגד הסיפוח. גם ראשי המתנחלים, באווילות רבה, עבדו מול האוונגליסטים בארה"ב כדי לטרפד את עסקת המאה משום שראו באופק מדינה פלסטינית, אף שעל פי תנאי ההסכם אין לה שום אפשרות לקום או להתקיים.
טראמפ והבית הלבן חיפשו עכשיו עסקה אחרת, שתועיל למצבו האלקטורלי המתנדנד של הנשיא. הם הבינו מיורשי העצר באיחוד האמירויות שאפשר להשיג דיל הרבה יותר טוב (להם), אם זונחים את רעיונות הסיפוח הללו. הכול עניין של כבוד, כסף וכוח, כמו שאמר יו"ר הקואליציה בישראל, ח"כ מיקי זוהר. שום עקרונות. אם אפשר למכור לאמירויות להקה של מטוסי F35 תמורת 80 מיליארד שקל לחתיכה, אז מי צריך את הסיפוח הזה? אם אפשר לתת לנתניהו הישג אלטרנטיבי עם מדינות שרבים בישראל חשבו שיש מזמן שלום איתן, אז למה לא? ואם אני, דונלד טראמפ, יכול למנף את האירוע בבית הלבן ולנופף בתמונת ניצחון מול ברק אובמה שנוא נפשי, ובעיקר מול ג'ו ביידן הישנוני – מה יותר טוב מזה?
נתניהו הבין שיש כאן הזדמנות גדולה. את אירוע הריבונות ההיסטורי שחלם עליו בתחילת השנה, הוא המיר בהסכם שלום חשוב, מינוס הריבונות שירדה עכשיו מן הפרק. ספינת הדגל של תוכנית המאה ושל קמפיין הבחירות של טראמפ ונתניהו עלתה על שרטון ושינתה כיוון. הנשיא האמריקני התייחס אליה בבית הלבן כמו אל מטרד. ראשי המתנחלים, שעזרו לטרפד את התוכנית המצוינת שעמדה לפתחם, יכולים עכשיו רק להכות על חטא. הם חזרו שנים רבות לאחור.
אם אני, דונלד טראמפ, יכול למנף את האירוע בבית הלבן ולנופף בתמונת ניצחון מול ברק אובמה שנוא נפשי, ובעיקר מול ג'ו ביידן הישנוני – מה יותר טוב מזה?
ההיסטוריה מתעתעת. הסיפוח שנכנס עכשיו לבוידעם היה תחילתו של אסון המדינה הדו־לאומית, וטוב שירד מהפרק. השליטה על מיליוני פלסטינים היא אסון, ולכן אני מברך בכל בוקר על ההתנתקות מעזה ומייחל ליום שבו נוכל להיפרד גם מהפלסטינים ביהודה ושומרון. שמעתי השבוע את עמית סגל ופרשנים בכירים אחרים מהימין משבחים את ההסכם עם האמירויות, ובצדק, אבל גם מתנגחים בהסכמי אוסלו. מישהו יכול לתאר את ישראל שולטת היום על כל הערים הערביות כמו לפני עידן אוסלו? מישהו מעלה בדעתו את הממשלה מטפלת במגפת הקורונה בשטחים ומטילה סגר על רמאללה ושכם, קלקיליה וחברון, עזה וחאן־יונס?
פתרון שתי המדינות לא יכול להתממש יותר, כי אי־אפשר לפנות התנחלויות ולחלק את ירושלים. כל פירוק מאחז לא חוקי כרוך במלחמת עולם, אבל הסכם השלום עם האמירויות והוויתור על הסיפוח מעניק לפחות את התקווה התיאורטית שיום אחד נוכל להציל את עצמנו מהמצב הזה. נקווה שזה יקרה לפני שהרשות הפלסטינית הזועמת תקרוס לתוכנו. אפשר גם להניח שסיפוח, אילו אכן היה יוצא לפועל ב־1 ביולי, לא היה עובר בשקט. אם הצלחנו למנוע מיני־אינתיפאדה שהייתה עולה בחייו או בפציעתו של חייל אחד – דיינו.
שתיקת הכבשים
ועוד הערה. "אני מודה לך שבחרת בשלום ועצרת את הסיפוח", אמר שר החוץ של האמירויות, עבדאללה בן־זאיד, לראש הממשלה נתניהו בטקס בוושינגטון. אבל מעניין, איפה עומדים כל ראשי הליכוד מול אמירה כזו? איפה האידיאולוגים הגדולים שלא מצייצים היום? איפה ישראל כץ, מירי רגב, יריב לוין, יולי אדלשטיין, זאב אלקין וכל האחרים שמכירים היטב את מצע הליכוד? כאשר מנחם בגין חתם על הסכמי קמפ־דיוויד עם מצרים והתחייב להחזיר את סיני, בכירי הליכוד מרדו בו. יצחק שמיר, משה ארנס, אפילו אהוד אולמרט מהמרכז החופשי, התנגדו להסכם. גאולה כהן פרשה אז מהליכוד, כזכור.
ואיפה נפתלי בנט? הוא עדיין רוצה להתנער מהדימוי המגזרי, הדתי־לאומי־מתנחלי? ביום רביעי הגיש בצלאל סמוטריץ' הצעת חוק להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת ניגודי עניינים של שופטים. בנט הודיע שהוא לא חש בטוב ולא הגיע לכנסת כדי להשתתף בהצבעה על החוק, שבסופו של דבר נפל ברוב עצום.
בנט לא תקף מימין את הוויתור על החלת הריבונות. בסקרים הוא מגיע ל־20 מנדטים, והוא יודע שרוב הקולות החדשים מגיעים ממצביעי יש עתיד וכחול לבן. זה לא הולך עם הסיפוח ולא עם השיגיונות של סמוטריץ', חבר מפלגתו. ביום רביעי בנט עוד הצליח להתחמק, אבל עד מתי הוא יוכל להחזיק גם בימין הקיצוני וגם באנשי מרכז ושמאל שתומכים בו כעת בגלל המלחמה העצמאית המרשימה שהוא מנהל בקורונה?
