לא תכננתי ללכת לבלפור. באותו שלישי בערב נפגשתי עם חברת ילדות במורד רחוב עזה הירושלמי שהפך למדרחוב. מול מסעדת באב אל ימן התייצבה להקה מקומית וניגנה שירי ג'אז עליזים. אנשים יצאו מהמסעדות עם הבירות ביד כדי להרים להם. אחרי כל כך הרבה ימי סגר, כל הזדמנות להתקהלות היא נחמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבהלה לזהב: הקשר בין קורונה למחירי המתכת הנוצצת
– התקשורת בישראל "שכחה" שגם חרדים נפגעו משוטרים אלימים
– הר הבית 2020: הדרך לשיוויון זכויות ליהודים עוד ארוכה
היינו עליזות, וכך גם שאר המתקהלים במסכות שחגו סביב הלהקה. איש לא דיבר על המצב. את מי מעניינת הפוליטיקה כשיש לך בירה טובה ביד. ואז הם התחילו לחצות אותנו – מפגינים לבושי שחורים עם צופרים בידיים, מוחקים בקולם את המוזיקה הערבה שהתנגנה לה במדרחוב המאולתר. רגע אחד הם כועסים על המצב ומנבאים שחורות למדינה, רגע אחר כך הם כבר בקפה הסמוך מזמינים הפוך חלש עם סויה. "בואי לבלפור", אמרתי לחברה, "מסקרן אותי לראות מה הולך שם".
המשטרה חסמה את הכניסה למתחם. למזלי הייתה לי תעודת עיתונאי, אז נתנו לי להיכנס. נעמדתי בשטח ההפרדה שיצרו השוטרים. מימיני מפגיני ימין ביביסטים, משמאלי אנשי שמאל משולהבים. בין לבין – עיתונאים שבאו לסקר את האירוע. היה מעניין לצפות בהם. עיתונאים שזוהו עם הימין התמקדו במתפרעי השמאל. עיתונאים שמזוהים עם השמאל התמקדו בביביסטים. במו עיניי ראיתי איך כל אחד תופס את הצד שנוח לו ומסקר בהתאם.
כשיצאתי משם עברתי דרך הפגנת הימין. "שמאלנית, לכי הביתה!" הם צעקו לעברי וקינחו ביריקה. "הולכת בכיף, נשמות", עניתי בחזרה, "אבל אנ'לא שמאלנית. האמת שאני כתבת במקור ראשון. סתם נכנסתי לפה לרחרח".
"אה, אוקיי, מתנצלים", הם אמרו, והמשיכו לצעוק לעבר מפגינים אחרים שחצו אותם. בשלב מסוים אחד מהם, איש גדול ממדים שהגיע לשם עם אשתו וילדיו, ראה איזה בחור והחליט שהוא ניסה להתעסק עם הבת שלו. הוא ניגש אליו בתנועה מאיימת, וזה היה יכול להיגמר רע מאוד אם החברה ואני לא היינו נזעקות לשם ומסבירות לו שזה סתם עובר אורח שלא קשור בכלל להפגנה. התחושה שם היא כמו להיות במשחק כדורגל גדול, שבו כל מה שמשנה הוא איזו קבוצה אתה אוהד. ממתי שמאלן זה קללה? ממתי ביביסט זה קללה? מהרגע שהשתנו הכללים והפסקנו להיות בוויכוח פוליטי. אנחנו בספורט תחרותי עכשיו, והמבחן היחיד הוא מי נותן יותר בראש.
זה מעניין, כי איכשהו נדמה לי שרוב הישראלים בכלל נמצאים בשטח ההפרדה המת הזה שבין שתי ההפגנות. רובם כן מבינים מה חשוב ומה לא, יש להם פרופורציה, אבל הם לא מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. הסיקור התקשורתי והרשתות החברתיות גורמים לנו להרגיש שמפלס השנאה פה עולה על גדותיו, אבל למעשה מדובר בקבוצות די קטנות וקולניות שנפגשות כל ערב בבלפור, וזוכות לווליום תקשורתי שמייצר פה אדוות של אסון.
הבעיה היא שלאורך זמן התחושה הזאת מחלחלת, והיא גם עלולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. בימים האחרונים אני כבר שומעת אנשים שמדברים לא רק על מלחמת אחים, אלא על מלחמת עולם. השילוב של קיטוב פוליטי, משבר בריאותי ומשבר כלכלי שמזינים זה את זה, עם הידיעה שהמיתון שיהיה פה יעורר מאבק עיקש של מדינות ולאומים על משאבים, ממלא אותנו בתחושה עמוקה שאנחנו מצויים בפני קטסטרופה היסטורית נוספת.
"אני מרגיש כאילו הגיעו סוהרסנים ושאבו מאיתנו את שמחת החיים", תיאר בפניי בני הבכור, חובב מושבע של הארי פוטר. נדמה שהפעם כולנו ערים לדכדוך הזה באוויר. לידיעה שהולך לקרות פה משהו רע מאוד, שאנחנו רואים אותו מתקרב, ואין לנו מושג מה אפשר לעשות כדי למנוע אותו.
ביום שישי שעבר שמעתי את ד"ר מיכה גודמן מתראיין לרשת ב'. "זה משבר על סטרואידים", הוא אמר, והסביר שבשנים האחרונות מפלס הקיטוב עולה כמו מפלס הטמפרטורה. כמו ההתחממות הגלובלית. "אתה לא שולל את העמדה של האדם אלא את האדם שמחזיק באותה עמדה", הוא הוסיף, וכשנשאל מה אפשר לעשות עם זה בחר להביא את דבריה של הפסיכולוגית קרול גיליגן. גיליגן מסבירה שכדי להתמודד עם קיטוב צריך להמציא פרקטיקה חדשה. אם עד היום נהגנו לדבר על מחאה רדיקלית, אולי הגיע הזמן שנתחיל לחשוב על הקשבה רדיקלית. כל כך התרגלנו להגיב על עמדות פוליטיות שונות בחרדה, מה יקרה אם נלמד להחליף אותה בסקרנות?
מתי איבדנו את היכולת להתבונן באדם שחושב אחרת מאיתנו ולגלות כלפיו עניין? הרי כל התורה שלנו מושתתת על תרבות של מחלוקת. על בית שמאי ובית הלל. על אלו ואלו דברי א־לוהים חיים. מתי הפכנו לכל כך נחרצים בדרך שלנו, שכל הצעה אחרת הפכה לאיום קיומי?
"אנשים הם מעניינים", אומר גודמן, "גם אם אתה שמאלן – ז'בוטינסקי הוא מעניין. הרב קוק מעניין. גם אם אתה ימני – השמאל הוא מעניין".
אולי הגיע הזמן שנתחיל לחשוב על היחס לאחר לא במונחים של אהבה ושנאה, אלא של הקשבה ועניין. "זה לא שמרפאים שנאה באמצעות אהבה, אלא שמרפאים חרדה באמצעות סקרנות", סיכם גודמן את הריאיון ההוא, "עולם מקוטב פוליטית הוא למעשה עולם שאיבד את הסקרנות שלו".
