למה קשה לנו להתאבל על החורבן בתשעה באב? מסבירים לי: משום שכבר חזרנו לארץ ישראל. אבל אני לא חושב שזו הסיבה. הרמב"ם אמר שבימי הבית השני צמו והתאבלו בתשעה באב, אף שבית המקדש כבר נבנה שוב. אם למשפחה שכולה נולד תינוק, הוא לא ישכיח מהם את הילד שנפטר. אנחנו מחפשים דרכים לעקוף את האבל על החורבן – בסימפוזיונים על אהבת חינם, בוויכוחים האם לצום, בליקוט מנהגי נחמה ישנים – אולי כי שכחנו איך מתאבלים. היכולת האנושית הפשוטה הזו, לעמוד מול טרגדיה ופשוט להצטער, הפכה נדירה במאה ה־21.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– מאבל לתקווה: תשובה לשאלה "איכה"
– למה שכחנו את הפוגרום הנורא ביותר במאה ה־20?
למה? אולי משום שאנחנו סוגדים לנעורים, לווינריות, להצלחה. אולי משום שהרבה אחרי שההיסטוריונים המקצועיים זנחו את האשליה של קידמה מתמדת ומשחררת, אנחנו ההדיוטות עדיין מאמינים שהעתיד יהיה תמיד ורוד, ולכן מתעלמים מזיכרונות רעים. וכשהאופי הטרגי הבסיסי של חיי אדם טופח על פנינו, אנחנו פשוט לא יודעים איך להתמודד.
אנחנו מדברים הרבה על צמיחה מתוך כאב, משבר ונפילה; אבל לפני שצומחים ומשגשגים מתוך הכאב צריך קודם כול להכיר בכאב ולקבל אותו. לאבותינו היה קל יותר להתמודד עם אסון פרטי או לאומי. הם ידעו שהאסון והמוות אינם שערורייה בלתי נתפסת אלא חלק מהחיים. כולנו נמות יום אחד, והמוסר המסורתי של כל עם אמר תמיד: חיה את חייך כך שלא תתבייש בהם לפני בורא העולם ביום מותך. המוסר המקובל במאה ה־21 אומר אחרת: חיה את חייך כאילו תמיד תנצח ולא תמות לעולם. ואז כשמגיע המוות או סתם אסון – והרי אלו תמיד מגיעים, במוקדם או במאוחר – ההלם שלנו הוא נורא.
בכל העולם המערבי הקורונה הולידה מצוקה אמיתית, ולצידה התפרצויות של זעם ילדותי. גם אצלנו. בכל מדינה הזעם הזה מחפש עילה אחרת: נגד המשטרה, נגד ראש הממשלה או נגד פסלים של צ'רצ'יל. ובכל מקום, מאחורי העילה המיידית והרשמית למהומות, אפשר לזהות איזה בעבוע של עלבון בלתי נסלח: איך ייתכן שהעולם הפיל עלינו מכה כזו?! מה אנחנו, בימי הביניים?
הקורונה היא באמת מכה לא קלה, אבל בשום אופן אינה קטסטרופה חריגה בקנה מידה היסטורי. בתחילת המגפה היססו רבנים חרדים להורות על סגירת תלמודי התורה, משום שחכמינו קבעו קריטריון לקביעה מהי מגפה: אם במשך כמה ימים רצופים נפטרים בכל יום אחד מכל חמש מאות אנשים. בתרגום למציאות הישראלית, מדובר על קרוב ל־20 אלף מתים ביום. בסופו של דבר, כולם הבינו שרמת החיים שלנו מאפשרת לנו רגישות גבוהה יותר לחיי אדם, ולכן אנחנו צריכים להיזהר ולהקפיד גם במחלות שאבותינו לא היו מתרגשים מהן. המכה הכלכלית שחטפנו נובעת מההחלטה הזו, להיאבק על חייו של כל אדם. יש להילחם בקורונה כמיטב יכולתנו, אבל יש להכיר בכך שאסונות כאלו, וחמורים בהרבה מאלו, קרו בעבר ועוד יקרו בעתיד. דווקא כדי להתמודד כראוי עם טרגדיות צריך לדעת להכיר בקיומן. הממשלה הייתה יכולה להתמודד עם הקורונה טוב יותר, אבל בכל מקרה, בהתחשב ברגישויות שלנו, זו הייתה מכה לא קלה. לפני שנחפש אשמים, מוטב שנתיר לעצמנו פשוט להצטער.
בכל שמונים עד מאה שנים בממוצע יש רעידת אדמה גדולה בארץ ישראל. האחרונה הייתה ב־1927. בעקבות הרעידה ההיא נעצרה זרימת המים בירדן למשך יממה. מאות אנשים נהרגו בכל רחבי הארץ, שהייתה אז ריקה ברובה. חייבים להתכונן לרעידה הבאה, אך חייבים גם לדעת שאי אפשר למנוע אותה. אם לא נתכונן זה יהיה אסון גדול, ואם נתכונן זה יהיה אסון קטן. אבל כך או כך, יום אחד תרעד האדמה ובתים יקרסו, ואת זה אף אחד לא יכול למנוע. כלומר, אף אדם.
אם נביט למציאות בעיניים, אם נכיר בכך שהמוות הוא חלק מהחיים, אם נרשה לעצמנו להתאבל על חורבן, להודות בכישלון ולהכיר בתבוסה, זה לא אומר שנפסיק להילחם בכל אלו. נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להדביר את המחלות, כדי לדחות את המוות, כדי להקטין את האסונות. אבל אנשים בוגרים צריכים לדעת שאת המוות אפשר לדחות, ולא לבטל; שאת האסונות ניתן להקטין, אך לא למנוע. אן אפלבאום כתבה ספר מצוין על הגולאגים, מחנות העבודה הקומוניסטיים בברית־המועצות. בעמוד האחרון של הספר היא הסבירה למה כתבה אותו: לא כדי שהדברים לא יקרו שוב, אלא משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב. אם נדע שטרגדיות הן חלק מחיינו, ניטיב להתכונן לקראת אסונות העתיד, נדע להתאבל על אסונות העבר, ולא נגיב בבלבול נדהם על אסונות ההווה.
