המצב האבסורדי הוא כזה: ראשי מועצת יש"ע, אנשי השמאל, כל תנועות הריבונות בימין וגם אבו־מאזן והרשות הפלסטינית מתנגדים לתוכנית טראמפ־נתניהו. כולם מעדיפים כבר סיפוח ישראלי מלא. לכל אחד יש סיבות אידאולוגיות ונימוקים מצוינים משלו. תכף נפרט אותם, אבל אולי יקרה אבסורד נוסף, וכל הגופים המנוגדים הללו יתאחדו כדי למנוע את המהלך? תארו לכם כנס מחאה ברמאללה או בגוש עציון, והנואמים הם דוד אלחייני, העיתונאי גדעון לוי, נדיה מטר וסאיב עריקאת. האפקט של אירוע כזה, שימשוך אליו תקשורת מכל העולם, יהיה הרבה יותר חזק מהטקס ההיסטורי שבו השיקו את התוכנית בבית הלבן ב־28 בינואר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראיס נולד: מדמות אלמונית ליורשו של אבו מאזן
– ביטול ההסכמים: הפלסטינים התייאשו מאבו מאזן
– אבו מאזן גילה שמדינות ערב מעדיפות את וושינגטון על פניו
ביום שלישי בערב הודיע יו"ר הרשות אבו־מאזן כי הוא מנתק את הקשרים ואת התיאום הביטחוני עם ישראל. "אש"ף ומדינת פלסטין אינם חלק מההסכמים עם אמריקה וישראל עוד", הודיע אבו־מאזן. אני לא מומחה לעניינים פלסטיניים, אבל מי שבדק את כל האיומים שפיזר אבו־מאזן בשנים האחרונות מצא בהם הפעם טון שונה. אולי הממשלה החדשה בישראל, אולי סעיף 29 בהסכם הקואליציוני שדוחק לספח את בקעת הירדן ואת ההתנחלויות כבר ביולי הקרוב, בלי שום יכולת התנגדות אופוזיציונית, הם הגונג שהוציא את אבו־מאזן לזירה, נחוש מתמיד.
אולי הממשלה החדשה, ואולי הסעיף בהסכם הקואליציוני שדוחק לספח את בקעת הירדן וההתנחלויות הם הגונג שהוציא את אבו־מאזן לזירה, נחוש מתמיד
אבו־מאזן מאיים בעצם לפרק את הרשות ולהעביר לידי ישראל את האחריות לאוכלוסייה הפלסטינית העצומה, 2.5 מיליון איש שמתגוררים בשטחים, במקרה הטוב. "או שניקח את הזכויות שלנו על פי הלגיטימציה הבינלאומית, או שישראל תישא באחריות מלאה ככוח כובש", קרא אבו־מאזן בהטעמה מתוך נאום שכתב, מה שמעיד על ניסוח ומסר מוקפדים. אבו־מאזן לא מוכן כמובן לקבל את תוכנית המאה של טראמפ ונתניהו, שמעניקה לפלסטינים מדינה על פני כ־80 אחוזים מהשטח. מבחינתו זו תוכנית כניעה. השאיפה הפלסטינית המינימלית היא מדינה בקווי 1967 שבירתה מזרח ירושלים, פינוי מלא של ההתנחלויות, זכות השיבה ותנאים נוספים שאין להם שום היתכנות במציאות שנוצרה בשטח.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא לוקח ברצינות את האיום של אבו־מאזן. התרחיש הזה של קריסת הרשות לתוך ישראל ושליטה מחודשת – צבאית ואזרחית – על רמאללה, שכם, קלקיליה, חברון, הכפרים ומחנות הפליטים הענקיים לא נראה לו אמיתי. בוושינגטון, אחרי האירוע בבית הלבן, שאלתי את נתניהו אם אינו חושש ממציאות כזו בעקבות תוכנית טראמפ, שעלולה להפוך את ישראל, מעבר לכיבוש הרה אסון של הרשות, גם למדינה דו־לאומית. "אין כוונה כזו של הפלסטינים", ענה לי ראש הממשלה בקצרה.
אני מודה שהאדישות הזאת לקראת הרגע שבו יניח אבו־מאזן את המפתחות, מפתיעה ומחרידה כאחד. יש כאן קוצר ראות ישראלי מול מציאות דו־לאומית שהולכת ונרקמת מול עינינו, שתשנה לגמרי את המדינה ואת אופייה, ואולי גם תחסל אותה בסוף הדרך. שלשום שמעתי ריאיון עם האלוף במיל' יעקב עמידרור, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי, שתפקידה גם לטוות את האסטרטגיה הלאומית. עמידרור טען כי הסיפוח יעלה לנו הרבה כסף. זה מה שהיה לו לומר. הוא ביטל את ההצהרות של אבו־מאזן וגם את הטענה שנשלם מחיר גבוה בחיי אדם, כאילו שכיבוש־מחדש של מיליוני פלסטינים עוינים יתקבל בברכה ולא יהרוס אלפי משפחות של חיילים ואנשי ביטחון ישראלים.
אטקס וסמוטריץ' יחד
המתנחלים בשטח ישמחו כמובן לסיפוח כולל. יו"ר מועצת יש"ע אלחייני וחבריו קיבלו את תוכנית טראמפ בהתלהבות, בשמחה ובריקודים, עד שהבינו כי היא טומנת בחובה גם מדינה פלסטינית באמת או לכאורה. אלחייני הציע לקחת את תוכנית טראמפ ולזרוק אותה לפח, גם כי בתוך השטח הפלסטיני יישארו התנחלויות מבודדות שלא יוכלו לשרוד.
נתניהו מנסה לומר כי בצד השני של המשוואה לא עומדת מדינה עצמאית ולא בטיח. "לפני שנכיר בישות כלשהי, הפלסטינים יצטרכו לפרז את עזה, להכיר בישראל שכוללת את בקעת הירדן וכל היישובים, להכיר בריבונות ישראל בירושלים המאוחדת ולבטל את חוק השיבה", אמר נתניהו. את הישות הפלסטינית שתקום, אם בכלל, נתניהו מכנה "ריבונות מותנית ומוגבלת". הדברים לא עושים הרבה רושם על הימין האידאולוגי. "יש דברים שלא עוברים", אומר יגאל דילמוני, מראשי מועצת יש"ע. "זה מתחיל כך ומסתיים במדינה פלסטינית. לזה אנחנו לא מוכנים", מוסיפה יהודית קצובר מ"נשים בירוק". אחרי אירוע עסקת המאה בוושינגטון אמרו קצובר וחברתה נדיה מטר כי "על מולדת לא עושים דילים. על מולדת מחילים ריבונות".
היום, כפי שזה נראה, כולם מתנגדים לפתרון שתי המדינות שמציעה תוכנית טראמפ, או מיואשים ממנה. הפלסטינים מכיוון שהמדינה שלהם קטנה מדי, והימין כי היא בכלל מוזכרת. השמאל מצטרף אליהם, אחרי שהבין כי מדינה פלסטינית כבר לא תקום כאן. דרור אטקס, מראשי שלום עכשיו, אמר השבוע לעיתונאי אמיר בן־דוד במהלך סיור ביו"ש, שסיפוח מלא ייצור סוף סוף מצב חדש, ואז ישראל לא תוכל להתחמק מהבעיה. "הסיפוח לפחות יקרב בין המעשים לדיבור ואז נוכל להתמודד טוב יותר עם המציאות המעוותת. זה כבר לא יהיה כיבוש זמני", אומר אטקס.
אטקס שומע מחבריו הפלסטינים בני הדור הצעיר, שגם הם רוצים לגור במדינה אחת. גם הם מחכים לסיפוח הישראלי. גם הם רוצים לסיים את חוסר הוודאות. גם הם שונאים את הרשות הפלסטינית המושחתת. "גם אני וגם בצלאל סמוטריץ' רוצים היום סיפוח. מסיבות שונות, כמובן", מסכם אטקס משלום עכשיו.
נתניהו ינסה להביא לכנסת ביולי את הצעת הסיפוח של בקעת הירדן וההתנחלויות. אבל אם כולם, מאבו־מאזן ועד שלום עכשיו, מעדיפים סיפוח שלם של כל השטחים והחלת ריבונות ישראלית והקמת מדינה אחת – למה נתניהו מסתבך בסיפוח חלקי? למה הוא צריך לריב עם כולם? אולי מפני שהוא חכם יותר מכולם? אולי מכיוון שהוא בכל זאת יודע מה פירוש הריבונות המלאה, הכיבוש מחדש, הסיפוח, השליטה והאחריות על הרווחה, העבודה והבריאות של מיליוני פלסטינים, ועל גורלם של אלפי חיילים שיסיירו מחדש יום יום במחנה בלאטה ובקסבה של שכם וחברון?
