גם אם יהיה סיפוח וגם אם לא, חמישים ושלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, אפשר להעריך שמשימת ההתיישבות הוכתרה בהצלחה. המציאות בשטח עשתה את שלה ומאות אלפי המתיישבים הכריעו את התודעה. הישובים יישארו בשליטה ישראלית. במבחן התוצאה יהודה ושומרון כאן כדי להישאר.
יישובי יהודה ושומרון מציגים גידול מעל הממוצע במדינת ישראל, כלומר הישובים נהנים מהגירה חיובית – רבים מהמתיישבים גדלו בערים הגדולות ועברו משלל סיבות למרחבי בנימין וגוש עציון.
כתבות נוספות באתר:
ירושלים, שכונה אליטיסטית לה: האם רחביה השתנתה?
למול ההכפשות, ההשמצות וההפחדות: למה אצביע ליאון
מעורב ירושלמי: המשימה של משה ליאון
הצד העצוב של המטבע הוא נטישה של ציבור מרכזי את הערים הגדולות, ולכבודו של יום ירושלים – בואו נדבר על בירת ישראל. הציונות הדתית הקפידה לשמור על המרכיב הציוני כמגדיר זהות אבל נראה שציון, ירושלים, קצת נשכחה בצד.
הציבור החילוני הצעיר נוטש את ירושלים בהמוניו, וכמוהו גם הציבור הציוני דתי מיישב את הארץ שמחוץ לעיר הבירה. מאידך, הציבור החרדי מתרחב בירושלים והעובדות בשטח נקבעות בהתאם.
זה לא סוד שאין ואקום. את הגנים בערי המרכז התחילו לאייש ציבורים אחרים, וזה דבר מבורך, הפיתוח והגידול באוכלוסיית ישראל הוא התגשמות הגאולה, אבל בחלק מהמקומות מדובר בסוגיה אחרת. ירושלים היא דוגמא מובהקת לכך. עיר הבירה ומושא החלומות של העם היהודי במשך אלפיים שנה הופכת לעיר חד מימדית שרוב העם היהודי לא יכול למצוא בה את מקומו.
שכונות רבות שהיו בעבר חילוניות או דתיות הן כיום חרדיות לגמרי, זה מגיע לרמה כזו שאדם שאיננו חרדי אין מה לחפש שם. מנגד – אין שכונה חרדית בירושלים שהפכה לדתית או חילונית. נסו להיכנס עם מדי צה"ל כדי לשכור דירה בשכונת בית וגן.
מידי שנה ביום ירושלים, בירת ישראל מככבת במצעד הדגלים המזוהה עם הציונות הדתית, גם תנועות המקדש בולטות בעיר. הכותל ועיר דוד מארחים את התלמיד הדתי כמה פעמים לאורך שנותיו במערכת החינוך, סיפורי משכנות שאננים והיציאה מהחומות מסופרים בגאווה.
אבל ירושלים היא לא רק פולקלור, ירושלים היא גם עיר שגרים בה אנשים רגילים. ואת החלק הזה, היומיומי, הציונות הדתית קצת פספסה ומפספסת. לא מרוע, לא מאדישות. היו אתגרים גדולים בעשורים האחרונים והציבור הזה שהורגל למשימתיות הסתער על הגבעות. רבים מבני הציונות הדתית התייצבו להפריח את הרי השומרון ועמקי הבקעה. כשהייתה תחושת רוויה מאתגר ההתיישבות, מיקדה הציונות הדתית מאמצים בגרעיני משימה בעיירות פיתוח ובמרחבי ההתיישבות הכפרית – אבל הערים המרכזיות נשארו ריקות.
המגמה העירונית המתוכננת ברורה – עידוד מכוון של עיריית ירושלים להפיכת שכונות חילוניות ודתיות לשכונות חרדיות. זה בא לידי ביטוי בהקצאות לא פרופורציונליות של מוסדות חינוך חרדיים בשכונות לא חרדיות, באכיפה מחמירה על מתחמי תרבות ופנאי חילוניים, בציפוף מגורים קיצוני שלא תואם את אורח החיים הבורגני ועוד. אלו תופעות רוחב שמלוות במעשים יומיומיים נקודתיים. עיריית ירושלים למשל לא מגדירה אף שכונה בעיר כשכונה חילונית או דתית, מבחינת העירייה, בירושלים יש שכונות חרדיות ושכונות מעורבות. זהו.
אוזלת היד של הנהגת הציונות הדתית המגזרית בעיר היא שחקן מרכזי במצב. שתי הסיעות המגזריות (שהכניסו יחד שלושה נציגים של הציונות הדתית) התחרו ביניהן טרום הבחירות מי יהיה ימני יותר. בעידוד רבני תמוה הגדירו את המועמד החילוני כשמאלני קיצוני שינהיג את העיר יחד עם יוסי חביליו הסמן השמאלני הקיצוני, אך בסופו של יום אותן מפלגות מגזריות מצאו עצמן חולקות כהונת סגן ראש עיר עם אותו חביליו. (לשם ההשוואה, סיעת התעוררות יושבת באופוזיציה ובשורותיה הכי הרבה חברי מועצה חובשי כיפה סרוגה).
למעשה, המפלגות המגזריות הדתיות בירושלים מזכירות את אחיותיהן הגדולות מהשדה הארצי: הרבה פוליטיקה עסקנית לצד הפסדים אסטרטגיים דווקא לציבור בשמו הן קיימות. שכונות ציוניות דתיות קלאסיות הפכו לשכונות חרדיות. אפילו קרית משה, ספינת הדגל של הציונות הדתית הופכת לשכונה חרדית.
כך למשל, אנו שומעים בחודשים האחרונים פעם אחר פעם על התנכלויות ופגיעה במעמדו וכבודו של רב העיר הציוני, הרב אריה שטרן. שמועות על סגירת לשכתו בפניו, פגיעה בשכרו – ועוד, עוברות לסדר היום, כאילו אין שני סגני ראש עיר המתיימרים לייצג את הציונות הדתית, וכאילו ראש העיר עצמו אינו בן הציונות הדתית.
רק לאחרונה התפרסם כי בכוונת העירייה להקים תלמודי תורה חרדיים בשכונות חילוניות ודתיות, בידיעה שהמהלך יעודד משפחות חרדיות לקבוע את מגוריהן בשכונות אלו. בין החתומות על התוכנית הזו לא אחרת מסגנית ראש העיר מטעם המפד"ל. לא מדובר בכוחות שוק – אלא במדיניות עירונית שנועדה לייצר מציאות.
אין מנוס מההבנה שהמציאות הזו לא תשתנה דרך הפוליטיקה המגזרית, אלא רק ברמה של הציבור בשטח. המשפחות הצעירות הדתיות שגדלו בירושלים והלכו להתיישב ביהודה ושומרון, או בירוחם ורמת השרון – הבית קורא לכם.
זה יהיה קשה בהתחלה – במחיר הוילה בהרחבה בכוכב השחר תוכלו לגור בדירת ארבעה חדרים וחצי בקומה שלישית, במקום נוף של כרמי זית יהיו רכבות וגשרים. הדירה הבורגנית בפתח תקוה תוחלף בדירת שיכון עם מרפסת לרוח, ובמקום הרוח המדברית של מצפה רמון יהיה פיח אוטובוסים. אבל אלו לא אתגרים שאי אפשר להתמודד איתם. לצד אלו תקבלו בתי כנסת שמשוועים לדם צעיר, מוסדות חינוך שמחכים שתשובו אליהם, וכמובן שאר השירותים שהעיר הגדולה בארץ יכולה להציע – רק הרבה יותר קרוב. לצד זה לא בושה לדבר גם על ערכים. ירושלים צריכה להיות בית לכל יהודי. זה לא המצב כיום, וזה בידיים שלנו ושלכם.
יחסי הכוחות בעיר משתנים והולכים, מראות כמו המהומות בבית הכנסת רייך הם נקודות קיצון אבל מתחת לרדאר מדובר בפיחות זוחל. על כל חגיגת בית ספר ממ"ד שנפתח בעיר – כבים האורות בשניים-שלושה ממ"דים אחרים. הר נוף ורמות, רמת אשכול וקרית משה, אפילו בית וגן וסנהדריה – שכונות שהיו מוקד ציוני דתי תוסס והיום לא שומעים בהן תפילה לשלום המדינה.
את הפוליטיקה העסקנית, כאמור, לא נשנה. אבל במציאות בשטח בני הציונות הדתית יכולים לתת תרומה אדירה לירושלים. העיר שמעולם לא חולקה לשבטים, כדי שכל יהודי יוכל להרגיש בה בבית הופכת להיות עיר של שבט אחד, וזו סכנה לרעיון של ירושלים. ההנהגה הפוליטית והרבנית הדתית לאומית כבר ויתרה על העיר, אבל הציבור הזה כבר הוכיח יכולת מול אתגרים גדולים בהרבה ונגד פוליטיקה עוינת במיוחד.
דתיים? גדלתם בירושלים? הגיע הזמן שתחזרו הביתה, צריכים אתכם כאן לפני שיהיה מאוחר.
