מתי החלה הציונות? מי היו הציונים הראשונים? שאלות אלו התעוררו לאחרונה, בעיתונות, ב'הארץ', וב'מקור ראשון', בעיקר במאמרי ביקורת על ספרו של פרופ' עמנואל אטקס: "הציונות המשיחית של הגאון מווילנה המצאתה של מסורת" (הוצאת כרמל 2019). אטקס, פרסם בנוסף כמה מאמרים על הנושא, בהן הוא יוצא נגד אלה המייחסים את התואר 'הציונים הראשונים' לתלמידי הגר"א, שעלו לארץ בתחילת המאה ה-19.
לי נראה, שחשיבות שם התואר 'ציונים' כבודו במקומו מונח, אלא שראוי להתמקד בשאלה האלמנטרית והפשוטה, למי יש לייחס את התואר "זכות ראשונים". לשם כך, ליקטתי את דעת חוקרי תולדות ארץ ישראל, ותולדות היישוב הישן, רושמי העיתים, והיסטוריונים, שמתארים את מעלתם של ראשוני העולים במאות יח'-יט'.
אברהם יערי, ב"אגרות ארץ ישראל" (הוצאת מסדה רמת גן, 1971) מתאר את העליות שהחלו מסוף המאה ה-18, בשנת תקל"ז 1777 התקיימה עלייתם של חסידי ליטא, כשלוש מאות איש (עמ' 308). וכך מתאר יערי, את עליית תלמידי הגר"א (עמוד 324): "השיירה הראשונה של תלמידי הגר"א… הגיעה לא"י בשנת תקס"ח (1808)… בשנת תקס"ט (1809) עלתה שיירה שנייה, …בסוף השנה ההיא עלתה שיירה שלישית. יערי, מונה את ראשי השיירות ומתאר את בואם תחילה לטבריה ובהמשך לצפת. אחד המאפיינים לעלייה זו, הוא, שעלייתם של תלמידי הגר"א, נמשכה במשך תקופה ארוכה.
בפרק: "שתי אגרות של תלמידי הגאון מוילנא" מתאר יערי, את חשיבותן של האגרות: "בידי השליח ר' ישראל משקלוב, מסרו העולים תלמידי הגר"א שתי אגרות: אגרת הכולל של העדה כולה, החתומה ע"י אחד-עשר חשובי העדה, … האגרות חשובות ביותר, לא רק משום שהן הארות הכלליות הראשונות של ישוב תלמידי הגר"א, בא"י (שעתיד היה לשמש יסוד לישוב האשכנזי החדש בכלל), [הסוגריים במקור] אלא גם בגלל מהותן המיוחדת". כך מתאר יערי: "יש כאן מניפסט של עדה חדשה, שראשיתה מצער אבל יודעת היא שאחריתה ישגה מאד. מתוך כל שורה ושורה שבאגרת בולטת הכרת הכותבים שהם שליחי העם כולו". (עמ'326)
כאמור, עליות אלו מתוארים אצל חוקרים והיסטוריונים של התקופה. אנו נביא כמה קטעים שמביעים את דעתם על תרומת עליות אלו והשפעתם על כינון היישוב בארץ.
אברהם משה לונץ, מראשוני חוקרי הארץ, פרסום מאמריו יצאו לאור בספר "נתיבות ציון וירושלים" (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשל"א, מהדורה מצולמת) ערוכים (בצירוף הערות) ע"י ג. קרסל. לונץ, נלחם למען כבודם של ראשוני היישוב, באחד ממאמריו הוא כותב: "אין עבודה קשה אשר לא יעסקו בה היהודים – מהם נושאי – סבל, חמרין, מנקי בתים, שואבי מים, חוצבי הרים, ורק למצוא חית נפשם"… (שם עמ' 21). בהמשך, הוא מתאר את 'בני ירושלים' שעמלו להקמת השכונות שמחוץ לחומה, (ר' להלן) "בשנה הזאת [תרל"ח,1878] הונחה אבן היסוד למפעל ענקי גדול, … בנין גדול כמו רמים, שהתגדל והתרחב במשך הזמן… כוונתנו על החברה הראשונה לעבודת האדמה שנוסדה בירושלים בעד בני ירושלים, ושהוציאה את רעיונה לפעולות מיד, ותקנה את אדמת הכפר "אימלבס" שנקראת כעת "פתח תקוה". (עמ' 247)
אליעזר רפאל מלאכי, שהיה מראשוני החוקרים ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. זכה ומאמריו כונסו בספר: "פרקים בתולדות הישוב הישן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, אוניברסיטת ת"א). כידוע, הגר"א, התכוון לעלות לארץ ולא עלה בידו. בפרק הראשון בספרו: "הגר"א והעלייה לארץ" כותב מלאכי: "אולם אם לא זכה הגר"א להיכנס לארץ-ישראל, חוללה אישיותו תנועת-עלייה כבירה לארץ, זו עליית הפרושים שרואים אותה, ובצדק, ל"יסוד המעלה" של הישוב וביצור העדה האשכנזית בירושלים" (עמ' 10). מלאכי, ממשיך: "לא היתה העליה שהתחילה אחרי פטירתו של הגר"א, עליית בודדים, כי אם נישאה על גלי תנועה כבירה שמחולליה היו כל תלמידי הגר"א" (עמ' 18) ובהמשך: "בעיקרה נשאה עליה זו חותם ריאלי והיתה מיוסדת על חיבת הארץ לשמה. כן אין לראות בעלייה זו רמזים לתנועה ציונית מדינית שנקראה בשם "חזון ציון", כפי שרצה ד"ר יוסף י. ריבלין ללמוד… יותר נכון הוא, אם נציין את מחוללי התנועה והעולים הראשונים כציונים ארציים, שראש מטרתם היה להתערות בארץ, לייסד בה את הישוב ברוחו של הגר"א, ולגאול את אדמתה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ" (עמ' 19). "השפעת הגר"א היתה מורגשת היטב במוסדות החינוך של הישוב הישן, …ההשכלה הירושלמית היתה בראשיתה חדורה ברוח הגר"א… היתה חיובית ולא שלילית, בונה ולא סותרת, נוטעת ואינה עוקרת. ראשוני המשכילים [הללו] היו גם מחלוצי הישוב החקלאי. גאלו את אדמת מוצא, וייסדו את פתח-תקוה" (עמ' 21). [מוצא, היא המושבה הראשונה, על כך ר' אצל ילין, 'זכרונות לבן ירושלים' עמ' 31, -35]
ד"ר בן-ציון גת, גם הוא מראשוני החוקרים, בספרו: "הישוב היהודי בארץ ישראל" (הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים תשל"א) – ספרו יצא לאור לאחר מותו ע"י ועדה מיוחדת). בהקדמה לספרו הוא מתאר את תקופת הישוב הישן "כמכרעת בתולדות היהודים בארץ-ישראל… הישוב הישן סלל דרכים משלו לגאולתו ובהן עבר כחלוץ לפני המחנה של 'חובבי-ציון' פרץ חומות ערים עתיקות והרחיב את גבולן, והגיע בסוף התקופה הנדונה להנחת יסודותיהן של המושבות העבריות הראשונות בארץ" (עמ' 7-8). בפרק "השאיפה לקרקע" (עמ' 304) גת כותב: על יחסו של 'הישוב הישן' ושאיפותיו "מתוך יהודי-ארץ-ישראל צמחו המעשים הראשונים, והם היו חלוציה של ההתישבות החקלאית בארץ ישראל". גת, יוצא נגד "המשפט הקדום בדבר אי פרודקטיביותו ושנאתו ליגיע כפיים של 'הישוב הישן'… מיסדי פתח-תקוה, שבמסירותם ובסבלותיהם הניחו את היסוד לאותו מפעל חקלאי מבורך, שעליו תפארתו של העם העברי הקם בארצו לתחיה". גת, בפרק החתימה (עמ' 346), מציין את ההתפתחות, הן לחקלאות והן לבניין השכונות. "בני ארץ-ישראל, בני 'הישוב הישן' בכוחותיהם הדלים, אך במסירות ללא-גבול, מסירות וכישרון, שגילו בני-ירושלים ביסוד השכונות שמחוץ לחומה… בפעולותיהם העצמיות הקדימו בני 'הישוב הישן', את חובבי-ציון ונעשו ראויים להקרא חלוצי-העם העברי המתחדש במולדתו."
בניית השכונות החדשות מחוץ לחומות, הביאה לתחושת שחרור של יציאה מכבלי הדחק והעוני ששררו ביישוב שבין החומות. לכן מפעל זה מהווה אבן בוחן ליזמות של אנשי הישוב הישן, בעיני חוקרי תולדות היישוב.
יצחק בן-צבי בספרו: "ארץ-ישראל וישובה" (הוצאת יד יצחק בן צבי) (בשער חמישי, פרק 22, ירושלים היהודית מרחיבה גבולותיה), כותב: "דרוש היה אומץ לב מיוחד לפרוץ ולצאת מחומת העיר, אשר שעריה היו נסגרים לילה לילה אל סביבה פתוחה להתקפות שודדים וגנבים. והיהודים היו החלוצים שהעזו לצאת מתחומי החומה ולהקים שכונה לעצמם" (עמ' 367). וכך מתאר בן צבי: "ניצני ההתעוררות הלאומית שנתגלו בימי אבראהים פחה, [בנו של מוחמד עלי המצרי, 1840-47] לא עברו לשוא… תקופה זו… לא היתה נוחה מבחינה פוליטית להגשמת הרעיון היהודי הלאומי בתחומי תורכיה העותומנית… אבל דוקא בתקופה זו רכש הרעיון הציוני, עוד לפני היות התנועה הציונית, לבבות בין חסידי אומות העולם, בקרב סופרים ופוליטיקאים חשובים, בייחוד בבריטניה הגדולה נמצאו אישים יחידים, שהתחילו רואים בשיבת-ציון ובהתיישבות יהודית פתרון לשאלת היהודים בעולם" (עמ' 363).
פרופ' יהושע בן אריה, גיאוגרף והיסטוריון, בספרו "עיר בראי תקופה" (הוצאת יד יצחק בן צבי, תשל"ז) מתאר גם הוא חשיבות היציאה מן החומות: "פתרון מלא ויסודי הרבה יותר, היה בהקמת השכונות ועיר חדשה מחוץ לחומות… לראשונה במאה ה-19 התארגנו יהודים לפעולה בקנה מידה כזה. קניית שטח גדול ובניית עשרות דירות עליו היתה פעולה ציבורית-יהודית-חלוצית" (עמ' 375). בן אריה מסכם: "צפיפות האוכלוסין הגבוהה ותנאי המגורים הקשים בעיר העתיקה – במיוחד אצל היהודים – הם שגרמו לתהליך יציאת היהודים אל מחוץ לחומות ולבניית עיר יהודית חדשה… תוך כדי ארבעת העשורים האחרונים של השלטון העותמני, קמו כ-70 שכונות יהודיות חדשות בשטח שמחוץ לחומות. רובן ככולן נבנו ונתמלאו על-ידי יוצאי העיר-העתיקה. י ר ו ש ל ים ה י ה ו ד י ת ה י ש נ ה ה י א ש ב נ ת ה את י ר ו ש ל י ם ה י ה ו ד י ת ה ח ד ש ה. (עמ' 448, הרווחים במקור)
ההיסטוריון, פרופ' מרדכי אליאב, בספר: "פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים" (הוצאת יד יצחק בן – צבי תשל"ג) במאמרו "קווים להתפתחות הישוב הישן". כותב: "ברם, זכות ראשונים היא נחלתם של העולים לארץ עד שנות השמונים של המאה הי"ט, המוכרים כמקימי "הישוב הישן". יכולים הם לזקוף לזכותם ולזכות צאצאיהם את הנחת היסוד ליישוב המחודש בארץ, שהיה למסד לבית הלאומי, שממנו עלתה וצמחה מדינת ישראל". (עמוד 45)
וכך כותב הפרופ' יהושע קניאל, בספרו "המשך ותמורה" (הוצאת יד יצחק בן-צבי. ירושלים תשמ"ב) "ההיסטוריוגראפיה הארץ-ישראלית רואה בעליית החסידים והפרושים במפנה המאות י"ח וי"ט עליות, שהניחו את היסודות לאותה קבוצה חברתית המכונה יישוב ישן… העלייה האשכנזית המאורגנת בקבוצות וכיחידים… היתה לה המשכיות, הכתה שורשים והניחה את התשתית לגידול כמותי ואיכותי של היישוב היהודי בארץ-ישראל". בהמשך, מוסיף קניאל: "בשנים האחרונות רבו הקולות [הכוונה לחוקרים שחלקם הוזכרו לעיל] המדגישים את ראשוניותו של היישוב הישן בפריצת הדרך לעולים הבאים אחריהם, את חשיבותו כחלוץ לפני המחנה של 'חובבי ציון' בהניחו יסודות למושבות הראשונות ובקבעו את העובדה שהיישוב החדש הוא המשך ישיר ל'ישן'"( עמ' 26, 27). קניאל, במאמר בשם 'זכות ראשונים' מצטט קטע מעיתון 'החבצלת' (תרמ"ט גל' 23) "עסקני הציבור של היישוב הישן היו ממחדשי הישוב החקלאי, עוד קודם שחלמו עליו 'חובבי ציון' והציונים: מי העיר חבת ציון במחנה ישראל ? אם לא ילידי א"י בעצמם בעוד שחובבי ציון החדשים עוד נמו שנתם" (שם, עמ' 104).
חשוב להסביר את הרקע לציטוט מן 'החבצלת'. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 הוקמו במזרח אירופה (רוסיה רומניה ועוד) אגודות רבות של תנועת חובבי ציון, חיבת ציון, מתוכן החלה התעוררות לעליה לארץ, זאת גם, לרגל הפרעות ורדיפות היהודים, ברוסיה וברומניה ובמזרח אירופה. זו גם, העלייה שנקראת לאחר זמן 'העלייה הראשונה'. ובהמשך זכו לתואר 'היישוב החדש'. לאור ביקורת שנשמעה מאנשי היישוב החדש על אנשי היישוב הישן, אם בנושא החלוקה ואם על התנגדותם, לכאורה, לעבודת אדמה. פולמוס חריף התנהל מעל דפי העיתונות: 'החבצלת ו'המליץ' בעיקר. לאחר פרק זמן התנהל משא ומתן ארוך שבסופו נחתם 'הסכם שלום'.[הנוסח הסופי נחתם ביפו, י"ט אדר התרנ"ו] … עליו חתמו מצד חובבי ציון ביפו, 'בני משה'* בין היתר, ד"ר הלל יפה ויהושע אייזענשטאדט. ומן הצד השני, 'מייסדי האגודות', (כך כינו את עצמם) ולפני החתימה הם מזכירים: אנו הח"מ, המייסדים של המושבות "פתח-תקוה" ביהודא, "וראש פינה" בגליל, ובוני השכונות מחוץ לחומות … בין החותמים: זיסקינד שחור, יואל משה סאלאמאן, יוסף ריבלין. ולהסכם הם מצרפים את מכתבו של הגרש"ס, (הגאון רבי שמואל סלנט):
"וגם אנוכי הלא זה דברי מאז, וזה יחול לבבי מעולם, וכן כתבתי במכתב מפורש מיום ד' ניסן תרנ"ד בתפילה לד', "כי ישפות שלום לכולנו וכל העוסקים בצרכי צבור באמונה הן בחיזוק הישוב הישן, הן בחיזוק הישוב החדש בעבודת שדה וכרם בשמירת התורה והמצוה, אל ירפו ידיהם ואל ירך לבבם… ותחזקנה ידיהם לעשות חיל, ויברך ה' חילם ופועל ידם ירצה…" וכל הימים אני מצטער על פירוד לבבות… וע"כ ישמח לבי היום בראותי אות לטובה לקירוב לבבות לסתום פיות משטינים, והתקוה תשעשע נפשי כי עורכי העתים יקבלו הדברים ונסו הצללים, ואור יקרות תזרח על מכון הר ציון, ועל מקראיה, מפעליה, עובדיה, ונוטרי כרמיה, כעתירת החותם בברכה. שמואל סלאנט"
אנו נסיים את רשימתנו, בסקירה מאלפת שערך דוד בן גוריון, במאמרו "ראשונים" (פורסם בשנתון הממשלה לשנת תשכ"ג). במאמר זה, המשתרע על פני 51 עמודים, מספר בן גוריון, את סיפור עליות יהודים לארץ, ומשתדל לתקן ולדייק בעובדות היסטוריות. אנו נביא כמה קטעים נבחרים שעיקרם, הדגש על הראשונות ועל הראשונים.
"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה ל"ציונות" ול"חיבת ציון" והיא היא שבנתה את הבית השלישי. המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להם עלייה תימנית, ספרדית ואשכנזית של "חסידים" ו"פרושים" שבנו את הישוב "הישן". העלייה המופלאה ורבת-הסבל ביותר היתה עליית יהודי תימן. [סוף המאה ה-15]. (עמ' ב')… מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת ואחריה התנועה הציונית, אנו רגילים לדבר בביטול על ה"ישוב הישן" שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים "חיבת ציון" ו"ציונות". יחס ביטול זה יותר משיש בו יהירות בלתי מוצדקת יש בו התעלמות מרגשותיו ההיסטוריים של העם ומתולדות העם. "היישוב הישן" היה פרי עליות של היהדות התימנית, הספרדית והאשכנזית מאות שנים לפני המצאת המונחים החדשים"… הדורות הקודמים שבנו את ה"יישוב הישן" – על כל מגרעותיו וקיימו אותו לפני "בראשית" של ארבעה הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו… הם קיימו בגופם ובנפשם קשר בל יינתק בין העם ובין הארץ, והקמת המדינה בימינו יש להם זכות לא קטנה וזכות שאין להשכיחה" (עמ' ד').
"המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי נפסק ושהביא להקמת המדינה היה בפניית יהודים להתיישבות על הקרקע מתוך יזמה עצמית חלוצית… זה היה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המייסדים הראשונים של החקלאות העברית בגופם נתונה על ראשם של מייסדי פתח-תקוה, ראשון לציון, זכרון-יעקב, ראש פינה ואנשי ביל"ו במקווה-ישראל שייסדו אחר כך את גדרה – וממשיכיהם עד הכרזת המדינה" (עמ' ז').
"גם בני דורם של מייסדי פתח-תקוה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאות הקיימת בארץ. ולא העלו על דעתם שרצוי ואפשר להקים חקלאות עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלים, יהושע שטאמפר, אליעזר ראב, ודוד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח-תקווה (עמ' מז'). בן גוריון, מסיים את מאמרו בשבח הראשונות, שבכוחה להכשיר קליטת רבבות הצמאים לגאולה:
ראשונות זו דרושה בימינו לא פחות מאשר נדרשה לחלוצים הראשונים שהניחו לפני שמונים, ושישים וחמישים שנה אבני הפינה הראשונות להתחלת תקומתנו. רק בכוח ראשונות חלוצית, אם זו תוסיף לפעם בתוכנו… נצליח לקיים בטחוננו ולהקים השלום ביננו ובין שכנינו; נכשיר ארצנו לקליטת רבבות ומאות אלפים הצמאים לגאולה ועודם כלואים." (מאמרו של בן גוריון, נכתב בשדה בוקר, 7.10.62)
(כל ההדגשים שלי, ב.ס.)
