בשלב מסוים, כאשר צפינו בחידון התנ"ך, עלתה השאלה שכנראה צצה במחשבתו של כל אדם עם מוח קצת קרימינלי: "איך יודעים שהם לא מרמים?" הלא מתמודדי העולם ספונים שם בביתם, מול המחשב האישי, מאחוריהם דגל שתלו על הקיר למען הייצוגיות, ומי בעצם יכול להבטיח שבחדר ליד לא לוחש להם אחד החברים שניצב שם ממש ממול, עם גישה חופשית לגוגל?
לא, שכנענו את עצמנו. מדובר בחנוני על. נער שבמקום לשחק כדורגל בחוץ בוחר לשבת בבית ולסמן דפים בספר שמואל א' עם חוצצים, זה לא בכבוד שלו לרמות. אבל גם אם מארגני התחרות הצליחו להתגבר על הכשל האפשרי הזה, ישנו כשל שקצת יותר קשה להתגבר עליו כשמארגנים תחרות עולמית בימי קורונה – הפרשי השעות.
יושב לו תלמיד בגיל תיכון מארצות הברית בשעה ארבע בבוקר מול מחשב שמוצב על ערימת ספרים ועונה על שאלות בתנ"ך. תלמיד אחר התקשה להתחבר לרשמיות של האירוע כשבחר להופיע במכנסיים קצרים למעמד.
מצד אחד, זה היה האירוע הכי קרוב לספורט שיצא לנו לצפות בו בחודשים האחרונים, ומצד שני, הכל הרגיש קצת "ליד". ארבעת המתמודדים הישראלים, שממילא קורעים למתמודדי התפוצות את הצורה כל שנה מחדש, ישבו באולפן בתחושת עליונות ברורה כשחבריהם המתחרים מביטים בהם בקנאה דרך המסך, וכל העסק נראה כמו הרצוג שהבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת. (הרצוג, אגב, נכח גם באירוע הזה ושוב לא אכזב כאשר בירך את "כלות וכלי התנ"ך היקרים").
נראה שלא כל אירוע טלוויזיוני יכול לעבור המרה לשיטת זום, וגם אם אי אפשר לוותר על שידור אירוע מסורתי כמו חידון התנ"ך, אולי הגיע הזמן לתהות בנוגע לתכנים הטלוויזיוניים האחרים שפוקדים אותנו לאחרונה – האם הכל שדיר?
כי בכנות, את מי באמת מעניין לצפות בזמר מופיע בפני אולם ריק מתוך הזאפה, כשאפשר באותה מידה להריץ את השירים שלו ביוטיוב?
אנשים כלואים בבית, וזה בדיוק הזמן לנסות לספק להם טלוויזיה טובה. וזה אומר למשל שלא יזיק אם חברות הכבלים והלוויין יפתחו כמה תכנים חדשים בחינם ויתנו לצופים להתפנק על סרט טוב אחרי יום מייגע עם הילדים. כמו כן, אפשר קצת להוריד את מינון תוכניות האולפן ולהחליף אותן בתוכן קצת פחות לרלרני. סדרות שצולמו וסיימו את עריכתן – אל תחכו איתן לקיץ. זה בדיוק הזמן לעלות איתן, גם אם אין השקה מפוארת.
אם כבר נגזר על העם היושב מציון לבלות שעות מול מסך, בואו נדאג לפחות שבמסך הזה יהיו כמה שפחות ריבועים, וכמה שיותר התרחשות שלא מזכירה לו עוד שיחת זום מייגעת.
