אכזבת המחנה הלאומי מנשיא המדינה, ארוכה כמעט כמניין ימי כהונתו במשכן שבירושלים. אבל בערב יום הזיכרון, נדמה היה כי נחצה רף נוסף של תסכול. רחבת הכותל הייתה ריקה מקהל בטקס הממלכתי, כמו גם במאות מקומות ברחבי הארץ, בהן מתקיימים בימי זיכרון שגרתיים טקסים מקומיים. ודווקא השנה, כשלמעגל הצופים באירוע המשודר נוספו ככל הנראה עוד רבים מאוד, המסר של נשיא מדינת ישראל לבני עמו היה דל במיוחד.
הוא דיבר על צער הפרט, על בדידות המשפחות השכולות המועצמת בימים אלו של הסגר ומגיפה. על הקולות שנדמו, ועל החדרים הריקים. "כל בית בישראל יהיה השנה נר של זיכרון לידיו של אבא, שהניפו פעוט אל-על, לחיוך של הבן שלא שב, לתבונת הנכדה שאיננה, לנדיבות לבו של האהוב, שאת כף ידו, בידה, עוד מרגישה אהובתו שנותרה לבדה; לאהבה שלו לים, להמולה שרחשה סביבו".
אולם את צער הכלל, הזכיר הנשיא במילים ספורות וריקות למדי. "נזכור ונזכיר את שתי ההבטחות העומדות בבסיסה של הברית הישראלית, לבנות בזיעת אפנו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה בכל מחיר, גם אם לא שבו מן הקרב". וזהו.
זהו הנשיא ריבלין? רק הגעגוע? רק הכאב? רק איזו כמיהה אמורפית לשקט? אתה, שלוחמי המחתרות יקרים כל כך לליבך. אתה, שמתגאה בצדק בירושלמיות השורשית שלך, לא מצאת כמה מילים של צדקת הדרך? לא השכלת לנסח איזה משפט או שניים, שיבהירו את העובדה שלוחמי ישראל חירפו נפשם בשביל עילה שאין ראויה ממנה, חירותו הריבונית של העם היהודי בארץ אבותיו? אל מי אתה מדבר בדיוק במילים החלולות האלו?
חיבוק הוא מסר בלתי מספק בשביל רבות מהמשפחות השכולות שבנן נפל בקרב על הגנת המולדת, ולא מת סתם פתאום בנסיבות טרגיות עלומות שם. ומעבר למשפחות, הרי שברגעי שיא ממלכתיים שכאלו, – אתה נשיאה של מדינת ישראל, צריך לדבר אל העם כולו. עם שיודע היטב לדאוב יחד ולחבק, אבל גם זוכר את ההקשר ההיסטורי. ברור לו עבור מה.
חבל שלא נזכרת למשל בדבריו של סא"ל משה פלס (סטמפלה) ז"ל, ממשחררי הכותל, כשעמד במלחמת ששת הימים לא רחוק מהמקום בו נערך הטקס הנוכחי, ותלה דגל. "אם סבי הסבים שלי היו יכולים לדעת שאגיע לכותל המערבי בירושלים, אלף פעמים הם היו נותנים את נפשם רק כדי לדעת שיגיע הרגע הזה. אנחנו לא סוגרים פה היום חשבון עם חיילים לגיונרים ירדנים. אנחנו סוגרים חשבון עם חיילים רומים של טיטוס", אמר סטמפלה, שנפל שנה אחר כך במרדף אחר מחבלים.
הנשיא ריבלין היקר, לנופלים בקרב, לנרצחים בפעולות הטרור, מגיע הרבה יותר מגעגוע בלבד. מגיעה להם הצדעה. טוב שאת כבודך האבוד, הציל הרמטכ"ל אביב כוכבי שנאם מיד אחריך. "אין כיום כמעט חלקה או מקום בארץ ישראל שאינם ספוגים בדם לוחמינו. אך כיום, בדרכים שפרצו המשוריינים, נוסעות אלפי מכוניות, במקום המשלטים שבהם חרפו הלוחמים את נפשם, הוקמו יישובים שוקקים, ובמקומות שבהם צעדו והתקיפו פלוגות וגדודים, בנויות ערים. כל קילומטר לאורך הגבולות יודע לספר על היתקלות או קרב, שמולו ניצבים היום, בית, מטע או בית ספר. בכל מקום שאליו הגיעו יחידות צה"ל, הונף דגל המדינה, וחיים וקהילה החלו להתפתח". צודק.
