אני לא יודע מה יש לי, אני כבר לא אני בתקופה האחרונה. קשה לי להסביר את זה, קשה לי לדייק את זה, קשה לי אפילו לכתוב את זה, אבל זה לא אני שמקליד את המילים האלה עכשיו, זה מישהו אחר, השתניתי, אני זר לעצמי, מנוכר לעצמי, אני פועל באותו הגוף, באותו מרחב תודעתי, אני אותה ישות, יש לי אותם הזיכרונות, ועדיין, זה לא אני, אני לא כאן, האני שהייתי הלך, ואני אחר תפס את מקומו, זו דרך קצת מגושמת לומר שעברתי שינוי עמוק בימים האלה, אבל המילה הזו – שינוי – לא מרגישה לי מדויקת מספיק, זה לא שהשתניתי, זה משהו אחר, דק יותר, מתוחכם יותר, איטי יותר. אני לא אני, אני לא מי שהייתי, זה לא דבר רע בהכרח, אבל זה לא מרגיש לי טוב, זה לא מרגיש לי נכון, באופן כללי לא טוב לי בתקופה הזאת, להרבה אנשים לא טוב, אז גם לי לא טוב, זה הגיוני, לא טוב לי, ואני לא מי שהייתי, אני לא אני.
יש לרבי נחמן תורה אחת יפה ומוזרה ושבורה ועמוקה, שקשה מאוד להסביר וקשה מאוד להרגיש וקשה מאוד לתאר במילים. כבר כמה וכמה פעמים רציתי לכתוב עליה כאן, אבל לא ידעתי אפילו איך לגשת לזה. זו תורה ס"ד בספר ליקוטי מוהר"ן, אני מרגיש שהיא קשורה מאוד לתקופה הזו שעוברת על כולנו, ואני מרגיש שהיא קשורה מאוד לתחושות שסודקות אותי עכשיו, להרגשה הזו שאני לא כאן, שאני לא נוכח, שאני לא אני. אז אני אנסה לכתוב עליה, ואני מתנצל בפניכם, כבר עכשיו, הניסיון הזה נידון לכישלון, המילים שלי לא יהיו מספיק מדויקות.
רבי נחמן מתחיל את התורה בתיאור בריאת העולם – "כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ". אני כל כך אוהב את הרעיון הזה. העולם הזה נברא כדי לגלות רחמים. העולם נברא למען הרחמים. כואבת לי הבטן מכמה שזה יפה.
בשלב הבא, מתאר רבי נחמן את הבריאה עצמה – "כַּאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם – לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּׂל אֵין סוֹף. עַל־כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין. וְעַל יְדֵי הַצִּּּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי… וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם". כלומר, שכדי לברוא את העולם, א־לוהים היה חייב ליצור מרחב שאין בו כלום, כלומר, מרחב שאין בו אלוהות.
מרחב של התפקרות
אם הייתם חסידים טובים הייתם מתפלצים עכשיו. מה זה אומר מרחב שאין בו אלוהות. הא־לוהים, על פי החסידות, נמצא בכל מקום – מלוא כל הארץ כבודו. איך ייתכן שכדי לברוא את העולם הזה, הוא היה צריך להצטמצם וליצור מרחב של אַין – מרחב של 'אין א־לוהים'. "וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי", ממהר רבי נחמן להבהיר – "אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא". מדובר בעסק כבד מדי, סבוך מדי, אפל מדי. את הסיפור הזה עדיין אי אפשר להבין.
בהמשך התורה, צולל רבי נחמן אל החיים האלה ואל סוגים שונים של "אפיקורסות" שניתן למצוא בהם. "אפיקורסות" – בשפה הדתית – הוא מרחב של התפקרות, מרחב ששומט את הקרקע מתחת לבסיס האיתן של החיים. רבי נחמן אומר שיש סוגי אפיקורסות שאפשר להתמודד איתם, אפשר לשאת אותם, אפשר להשיב להם. אבל יש גם אפיקורסות מסוג אחר – אפיקורסות שאי אפשר לשאת – "כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל".
לא צריך להיות דתי כדי להבין שהימים הללו הם ימים של שמיטה מוחלטת. החלל הפנוי הולך וגדל, העתיד הולך ומתערפל. העולם משתנה לנו מול העיניים ואנחנו משתנים בתוכו, ביחד איתו. אנחנו לא מי שאנחנו, אני כבר לא האני שהייתי, ואני בטוח שאני לא היחיד. אלו ימים אפורים וצפופים של אפיקורסות שחורה משחור. הקרקע נשמטת, החיים מתרסקים, ההווה נצבע בצבעים מוזרים. איך אפשר להתמודד עם הסלט הזה, איך אפשר לשאת אותו. כולנו שקועים עכשיו בחלל הפנוי.
"אַךְ דַּע", אומר רבי נחמן, "אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, הוּא צָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת אֵלּוּ". וכשרבי נחמן מדבר על צדיק גדול, הוא בדרך כלל מדבר על עצמו, וכשרבי נחמן אומר שצדיק גדול יכול לצלול אל התהומות הללו, הוא בעצם אומר לתלמידים שלו, אני כאן, בשבילכם ולמענכם, ואני הולך לצלול אל התוהו הזה, אני הולך להתבונן בתוך המרחבים הללו, שאין בהם אלוהות, אני הולך לשאת את החלל הפנוי הזה שמפורר אתכם עכשיו. אתם כבר לא אתם, העולם כבר לא אותו עולם, הכול נשמט ומתרסק, כולם מדחיקים את עצמם לדעת, אבל אני כאן, אומר רבי נחמן. אני כאן, ויש לי זמן, אני הפעם הבאה.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה!". רבי נחמן דורש את הפסוק הזה ככה – "פַּרְעֹה הוּא בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי… וְשָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי יֵשׁ כְּבֵדוּת לֵב… וְאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁפִּנָּה אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם כִּבְיָכוֹל… וְעַל כֵּן: וַיּׂׂאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה! – שֶׁמֹּשֶׁה דַּיְקָא, יָבוֹא אֶל פַּרְעֹה". ככה רבי נחמן אמר.
למה ככה? למה עכשיו?
העולם הזה נברא בתוך מרחב שחור משחור, שאין בו אלוהות ואין בו חסד, ואין בו רחמים. וכשהעולם סוף כל סוף נוצר, המרחב התמלא, וא־לוהים חזר, והכול נרגע, לכאורה, לכאורה, שהרי האַין הזה, האין הנורא הזה, עודנו כאן, איתנו. זו הצרה של החיים שלנו, זו הקללה של הקיום שלנו. בעולם הזה יש איים דקיקים של אַין. שוניות שחורות ואפלות של תהומות, של עצבות, של חוסר ודאות, של חוסר שליטה, של חוסר הבנה. מתחת לקרקע היציבה שבה אנחנו מתהלכים מסתתרת תהום איומה, נטושה, מודחקת ושחורה, שאף אחד לא מישיר אליה מבט, בשביל מה זה טוב, בשביל מה זה טוב, החיים קשוחים גם כשאפשר לשאת אותם, החיים מחניקים גם כשאין מגפות מסתוריות באוויר, אז מה זה כל זה, למה כל זה, למה ככה, למה עכשיו.
רוב האנשים מתרחקים משאלות כאלה, רוב האנשים מדחיקים את המחשבות האלה, למה אני כאן, למה כל זה, מה אני עושה עם הימים שלי, מה אני עושה עם החיים שלי, מה פשרם של הדקות והשעות והימים והשנים, למה זאת האישה שלי, איך זה שאלו הילדים שלי, איך זה שזו העבודה שלי, איך זה קרה לי שככה נראים החיים שלי, לאן כל זה מתקדם, לאן כל זה חותר, מה פשרו של כל ההבל הזה שמתגלגל, עוד יום ועוד יום ועוד אחד ועוד אחד, והכול בשביל מה.
תראו עכשיו כשקורונה, איך הכול מתבהר איך הכול מסתבך איך הכול מתפתל, הקשישים מסתגרים בבתים, מפוחדים עד אימה, ההורים הצעירים קורסים תחת עול הילדים, הרווקים מעבירים שעות מול אפליקציות אומללות, סגורים בין ארבעה קירות שקטים, כל הזוגות נחנקים, כל העסקים מתכווצים, הכול משתנה עכשיו, הכול זז, הכול מתבהר, זה אני, אלה החיים שלי, אלה הילדים שלי, זה הבית שלי, זו העבודה שלי, זה מי שאני עכשיו, כשהכול נשמט, כשהכול מתאפס, זה אני, אני כאן, אני עכשיו, זה זה, זה הכול, זה רק זה, זה מה שזה, והכול בשביל מה.
הקורונה שומטת הכול, אם רוצים ואם לא השאלות הללו צפות, העולם עצר את עצמו, בתנופה פראית, כולנו על הולד, כולנו בהמתנה, וכשממתינים רואים דברים, כשממתינים מרגישים דברים. הנה, אני מרגיש שאני לא אני, אף פעם לא הרגשתי ככה, אבל זה לא אני, אני לא כאן, זה מישהו אחר, זה משהו אחר, זה לא טוב, זה לא טוב.
"כי השם התברך מחמת רחמנותו ברא את העולם", אמר רבי נחמן. זו הנקודה, זו כל התורה כולה. לכן יש תוהו, לכן יש חושך, לכן יש קורונה. "כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו"
"וַיּׂאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה!". רבי נחמן דרש את הפסוק הזה כ"פקודה" שהוא קיבל מלמעלה – לצלול אל התהומות של החיים האלה, לנבור ולהשתכשך בהם, כדי לא להותיר אותם מודחקים, כדי לא להותיר אותנו חרדים, מפוחדים ואבודים. אבל עכשיו, בחודשים האחרונים, החלל הפנוי זוקף קומה. בלי ששמנו לב, פרעה בולע את כולנו. ככה אני מרגיש על עצמי, אולי גם אתם מרגישים ככה. הכול נשמט, כל החיים משתנים עכשיו, אין סדר ואין פשר ואין תוחלת ואין שלווה. וכבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר להתחמק, כבר אי אפשר לברוח, התוהו כבר כאן, הוא גדול ופרוע וערמומי ותאוותן, וצריך לשאת אותו, צריך להדוף אותו, צריך להישיר אליו מבט.
החיים הם פרעה
העולם נברא בתוך אַין, בתוך חושך סמיך שאין בו דבר, אפילו לא אלוהות, ועכשיו, כשא־לוהים כבר כאן, כולנו תקועים במתח הזה, שבין היש ובין האין, בין הממשות לבין ההיעדר. והמתח הזה הוא מתח מצמית, מפורר, מדכא, מתסכל, כולנו נתונים בו עכשיו, כולנו מרגישים אותו עכשיו, כולנו תקועים בין הקירות הצפופים הללו, של ההיגיון ושל השיממון, של הפשר ושל ההזיה. מאז שקורונה כולנו ספונים במין אפיקורסות עצמית חשוכה ודוממת, אנחנו לא יודעים מי אנחנו, אנחנו לא יודעים באיזה עולם אנחנו, אנחנו לא יודעים באיזה עולם תכף נהיה. ו"צָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת אֵלּוּ". ככה רבי נחמן אמר. צריך להישיר אליהם מבט, צריך לדעת שהם שם, כדי לשאת אותם, כדי לצלוח אותם. א־לוהים אמר למשה – "בֹּא אֶל פַּרְעֹה!", ורצה הגורל וכולנו משה, ורצה הגורל, והחיים הם פרעה.
"כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם". זו הנקודה, זו כל התורה כולה. לכן יש תוהו, לכן יש חושך, לכן יש קורונה. העולם הזה נברא למען הרחמנות. "כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ". זו הנקודה, אלו הימים, אנחנו לא אנחנו, הכול זז, הכול התעקם, הכול נסדק, כל ההדחקות התקלפו, כל הנקיקים התרחבו, פרעה כאן, רועש וצורב מתמיד, הוא קורא לנו לבוא אליו, חלאס התגעגעתי כמה זמן עבר. החלל הפנוי נפער, החיים סדוקים מאי פעם, אני כבר לא אני, אנחנו כבר לא אנחנו, הכול זז, הכול נשמט, הגיע הזמן, העולם משתוקק לרחמים.
